kav

"קו ישר" מציג מבנה חלופי למדינת ישראל המבוסס על כלכלה חופשית וחירות הפרט – כך נהיה למדינה העשירה בעולם. מזעור בחישת המדינה בכלכלה ובחברה. קיצוץ הר חוקים מיותרים שליישומם נדרש מגזר ציבורי ענק ובזבזני. קץ ל"משטר החלוקה" של כסף וזכויות יתר לקבוצות לחץ ול"זכאים".
  1. מדוע "התהליך האינפלציוני" בארה"ב אינו תופעה כלכלית אלא "תהליך פוליטי"? הוא לא יסתיים לפני שינוי "המצב הפוליטי". וזה לא יקרה לפני התממשות אסון חברתי-כלכלי.

    מדוע יתכן "תהליך אינפלציוני" בארה"ב?

    בגלל פוליטיקאים בשלטון! בייחוד כאלו שבמשך שנים רבות חיכו כדי לממש את החזון שלהם בתחומים רבים: שינוי בחלוקת ההכנסות בארה"ב – הנהגת משק שמבוסס על "אנרגיה ירוקה" – מדיניות הגירה "ליברלית" – שינוי בחוקי הצבעה לקונגרס – ועוד. הגשמת "חזון" זה מצריכה גידול ניכר בהוצאות הממשלה והקטנת הוצאות כמו על ביטחון.

    ככל שהמימון הנדרש אינו מתאפשר (פוליטית) על ידי העלאה גדולה מאד במיסים על בעלי הכנסות גבוהות ובינוניות והקטנה גדולה מאד בהוצאות על ביטחון, זה "מתאפשר" רק על ידי הגדלה במימון הוצאות הממשלה על ידי הבנק המרכזי, דהיינו "הדפסת כסף".

    מדוע לא להגדיל את המימון באמצעות הגדלה ניכרת ניכר בהלוואות מהסקטור הפרטי (באמצעות מכירת אגרות חוב ממשלתיות)?

    כיוון שזה יגרום לעלייה גדולה בריבית הריאלית במשק. זה יפגע באלו שהשלטון רוצה להיטיב איתם. בנוסף לעליות מחירים של מזון, אנרגיה ודיור, תיפגע יכולתם לממן צריכה על ידי הלוואות. ככל שזה יקרה, השלטון יצטרך להגדיל את הסכום שנדרש כדי "להיטיב" איתם (להגדיל את ההכנסה שלהם מתשלומי העברה מהממשלה). וחוזר חלילה. זהו "תהליך".

    ממשל הנשיא טרמפ

    לממשל של הנשיא טרמפ והמפלגה הרפובליקאית היה "חזון" להקטין את המיסוי של אלו שמרוויחים "הרבה" מעבודה ומהון. זאת בלי להקטין את הוצאות הממשלה. להפך, הם הגדילו את הוצאות הממשלה על "ביטחון". כתוצאה מכך גדל הגירעון בתקציב הממשלה. אין זה מפתיע שמחירי סחורות נמצאו במגמת עלייה משנת 2016 שבה נבחר הנשיא טרמפ. אין זה מפתיע שהבנק המרכזי של ארה"ב נאלץ בסוף שנת 2018 לחדש את הגידול בהחזקת אג"ח של ממשלת ארה"ב.

    כלומר, כבר הממשל של הנשיא טרמפ החל "בתהליך אינפלציוני". הסיבה שזה לא התבטא בעליה משמעותית בשיעור האינפלציה בארה"ב (מדדי מחירים) – עד תחילת מגיפת הקורונה – היא, שהממשל לא הגדיל את ההכנסה הפנויה (על ידי הקטנת המיסוי) של שכבות אוכלוסייה בעלות הכנסה בינונית-נמוכה. אלו נוטים לצרוך חלק גדול יותר מגידול בהכנסה הפנויה שלהם. לעומת זאת, בעלי הכנסות גבוהות נוטים לצרוך חלק קטן יותר מגידול בהכנסה הפנויה שלהם. הם מגדילים את החיסכון שלהם בנכסים פיסיים ובנכסים פיננסיים. ואכן, עליות מחירים של נכסים אלו – נדל"ן, מניות, אג"ח "זבל" – היו תוצאה של "תהליך אינפלציוני" משנת 2016-2017.

    "תהליך" זה התגבר אחרי סוף שנת 2018 כאשר הבנק המרכזי של ארה"ב נאלץ לחדש את רכישת אגרות החוב של ממשלת ארה"ב והגדלת היקף האחזקה בהן. הוא עשה זאת אחרי שמדדי מניות בארה"ב ירדו עד כ-20 אחוזים בתוך חודש-חודשיים לקראת סוף 2018.

    כלומר, עוד לפני תחילת מגיפת הקורונה ברבעון הראשון של 2020, כאשר הבנק המרכזי של ארה"ב וממשלת ארה"ב נאלצו לנקוט ב"פעולות חולפות" בגלל מגיפת הקורונה, ארה"ב כבר הייתה בתוך "תהליך אינפלציוני". נחזור לכך בהמשך בדיון על "תרומת" הבנק המרכזי ל"תהליך האינפלציוני".

    ממשל הנשיא ביידן

    לממשל של הנשיא ביידן והמפלגה הדמוקרטית יש "חזון" אחר. כעת מדובר על הגדלת ההכנסה הפנויה של שכבות אוכלוסייה בעלות הכנסות בינוניות-נמוכות. זאת על ידי תשלומי העברה (חלוקת כסף) מהממשלה לציבור. פרטנו כבר מספר תכניות שמבוצעות או מוצעות.

    לשלטון הנוכחי של הנשיא ביידן והמפלגה הדמוקרטית אין שליטה מוחלטת בקונגרס של ארה"ב. זאת בגלל שגם נבחרי ציבור – סנטורים וחברי בית נבחרים מהמפלגה הדמוקרטית – עלולים להתנגד לתוכניות "להיטיב" עם שכבות אוכלוסייה מסוימות. לכן "הטריק" שלהם עד כה היה "להיטיב" עם "כולם". כך כפי שתואר למעלה, במסגרת "תכנית סיוע" בת 1900 ביליון דולרים, "חילקו כסף" "לכולם", בנוסף לסכומים שנתנו לשכבות אוכלוסייה מסוימות ולמטרות מסוימות. לתכנית כזאת אפשר לקבל את תמיכת הקונגרס.

    הממשל הנוכחי בארה"ב ממשיך "לטפטף" עוד ועוד "הטבות" לשכבות אוכלוסייה מסוימות. כל "טפטוף" כזה הוא לכאורה רק הוצאה נוספת "קטנה" מידי שנה ובמשך שנים רבות. אולם זה הולך ומצטבר להוצאה גדולה מדי שנה – ככל שמתרבים "הטפטופים". כאמור, כדי לקבל את תמיכת הקונגרס.

    הוצאות אלו אינן כוללות רק סכומים שמיועדים "להיטיב" עם שכבות אוכלוסייה מסוימות (שתומכות בפוליטיקאים שבשלטון), אלא גם סכומים "שמיטיבים" עם "כולם".

    תיארנו את "הטפטופים" שכבר בוצעו. לאלו יש להוסיף "טפטופים" שכבר הוצעו ובטוח שיהיו עוד – ככל שפוליטיקאים מנסים להגשים את החזון לשינוי בחלוקת הכנסות. לאלו יש להוסיף גם הוצאות להגשמת החזון של "אנרגיה ירוקה".

    ממשל הנשיא ביידן מראה לכאורה "אחריות תקציבית". הגידול המוצע בהוצאות מלווה בהצעות להגדלת מיסים. לכן, לכאורה לא יהיה צורך "בהדפסת כסף" למימון החזון של ממשל זה. ואם לא תגדלנה ההכנסות ממיסים? אל דאגה, הרי מדובר ב"רק קצת הדפסת כסף" בשלב זה.

    כל "תהליך אינפלציוני" מתחיל "בקטן" ולכן אינו מעורר מיד התנגדות בציבור גדול. אולם כל עוד לא חל שינוי במניע הפוליטי שלו, הוא הולך וגובר.

    המניע הפוליטי של השלטון הנוכחי הוא שינוי בחלוקת הכנסות, שינוי בהרכב של צריכת אנרגיה ועוד. זו האג'נדה הפוליטית שלהם. כדי להגשים זאת, יש להגדיל את סך כל הוצאות הממשלה או לשנות את הרכב ההוצאות שלה. כאשר אין יכולת פוליטית לשנות את הרכב הוצאות הממשלה או להגדיל את ההכנסות שלה ממיסים, הדרך היחידה שהם יכולים להגשים את החזון, היא על ידי מימון מהבנק המרכזי, דהיינו "הדפסת כסף".

    האם ישתנה "המניע הפוליטי" של האנשים בשלטון? לא, אלא אם הם יוחלפו או ייכפה עליהם לשנות מדיניות כתוצאה מקטסטרופה חברתית וכלכלית. במשטר דמוקרטי, תמיד יהיו פוליטיקאים שאינם בשלטון, "שיבטיחו להיטיב". אבל, כאשר הם מגיעים לשלטון, הם לא ישנו את ההתנהלות שלהם לפני שתהיה קטסטרופה חברתית וכלכלית. מדוע? כי הם יודעים שיש פוליטיקאים אחרים ש"יבטיחו" ויחליפו אותם.

    לכן, כאשר "תהליך אינפלציוני" מתחיל בגלל "מצב פוליטי", הוא אינו מסתיים לפני שמשתנה "המצב הפוליטי". זה אינו קורה לפני שמתרחשת קטסטרופה חברתית וכלכלית.

    שוקי הון בזמן "תהליך אינפלציוני"

    שוקי אג"ח, שוקי מניות ושערי חליפין – מגיבים להשתרשות "תהליך" שכזה בירידה במחירי אג"ח לטווח ארוך, בירידה בשערי חליפין של המטבע "המודפס" וב"היתקעות" של מדדי מניות בתחום צר יחסית, למרות תוצאות שיא ברווחי חברות. לפי ניסיון העבר, שיא במחירי מניות מושג במקביל לשיא ברווחי חברות. "היתקעות" של מחירי מניות למרות פרסום "רווחי שיא", עלולה לבשר על תחילת ירידה גדולה וממושכת ברווחי חברות ובמחירי מניות. הירידה ברווחי חברות היא בגלל טעויות של מנהלי חברות ב"ציפיות האינפלציוניות" שלהם וירידה בפעילות הכלכלית הריאלית ככל שגובר שיעור העלייה במחירים. נדגיש שוב – זה אינו "מצב כלכלי" אלא "מצב פוליטי". לכן אין ערך רב, אם בכלל, ל"תחזיות" אנשי הבנק המרכזי ב"תהליך" כזה.

    "תרומת" הבנק המרכזי ל"תהליך אינפלציוני"

    בשלב זה יש לכאורה מקום לספק אם אכן קיים או יתקיים "תהליך אינפלציוני" בגלל פעולות של ממשל הנשיא ביידן, אך אין כלל ספק לגבי "תרומת" הבנק המרכזי של ארה"ב ל"תהליך האינפלציוני"; וזאת מסיבה פשוטה: הבנק המרכזי כבר הראה במעשיו (מסוף 2018) שהוא יתמיד בפעולות שגורמות ל"תהליך אינפלציוני".

    "תרומת" השלטון לתהליך אינפלציוני נעשית על ידי הגדלת ההכנסה הפנויה של הציבור. זאת באמצעות הגדלת הוצאות הממשלה ו/או הקטנת ההכנסות שלה ממיסים. ככל שמתברר לציבור שאין גידול ריאלי בהכנסה שלו, בגלל עליות מחירים, הממשלה מגדילה עוד יותר את הסכום שהיא מממנת באמצעות תקבולים מהבנק המרכזי וחוזר חלילה. לכן זהו "תהליך". השלטון מניע את ה"תהליך" והבנק המרכזי "מאפשר" אותו על ידי "הדפסת כסף". הבנק המרכזי עצמו אינו "מניע" את התהליך. הוא מגיב להחלטות השלטון.

    אולם, מאז המשבר הפיננסי-כלכלי בשנים 2008-2009, גם הבנק המרכזי של ארה"ב פועל כ"מניע" של תהליך אינפלציוני. בעוד שהממשלה מגדילה את ההכנסה של ציבור כך שהוא יכול לצרוך יותר (מה שמתברר כאשליה ככל שמתגברת עליית המחירים), הבנק המרכזי מגדיל יכולת הציבור ללוות כסף כדי לממן צריכה והשקעה. איך? באמצעות הורדת שער הריבית על הלוואות לטווח ארוך (באמצעות קניית אג"ח ממשלתיות לטווח ארוך – פעולה שנקראת "הקלה מוניטרית").

    יכולת הציבור לקבל הלוואה לטווח ארוך, תלויה בהערכת יכולתו לפרוע את ההלוואה ואת הריבית עליה. הערכה זו תלויה בהכנסה של הלווה ובשער הריבית על ההלוואה. ירידה בשער הריבית לטווח ארוך, "מאפשרת" ללוות סכום גדול יותר ביחס להכנסה מסוימת. "פלא כלכלי" זה מבוסס על הטעיה והונאה של חוסכים לטווח ארוך. מה שהבנק המרכזי עושה הוא להעביר כוח קניה מהם אל אלו שכעת "יכולים" ללוות סכומים גדולים יותר ביחס להכנסה שלהם.

    בתהליך אינפלציוני שהמניע שלו הוא התעקשות של השלטון להוציא סכום גדול יותר מההכנסות שלו, העלייה במחירים גורמת לציבור להתאים את "הציפיות האינפלציוניות" שלו ואז השלטון נאלץ "להדפיס יותר כסף" כדי לגרום לעלייה "מפתיעה בשיעור האינפלציה". וחוזר חלילה וכך נוצר "תהליך אינפלציוני".

    בדומה לכך, כאשר הבנק המרכזי מנהל מדיניות של "הקלה מוניטרית", ציבור החוסכים לטווח ארוך, מתאים את הציפיות שלו למצב בו לא יוכל לקבל הכנסה סבירה ובטוחה על החסכונות שלו. לכן, הוא משנה את צורת ההשקעות שלו לטווח ארוך. זה יכול להתבטא בגידול בהשקעות בנכסים פיסיים כמו מקרקעין, נכסים פיננסיים כמו מניות, אג"ח "זבל". זה גורם לעלייה במחירי נכסים פיסיים וגם של נכסים פיננסיים.

    ככל שנמשך תהליך התאמה זה, נוצר מצב שקטנה כמות המלווים לטווח ארוך שמוכנים או יכולים להלוות כסף לאלו שיכולת פירעון ההלוואות שלהם גדלה בגלל הירידה שהייתה בשער הריבית לטווח ארוך.

    כדי להגדיל את כמות המלווים שמוכנים להלוות כסף ללווים אלו, הבנק המרכזי שוב מגדיל את כמות האג"ח הממשלתי שהוא קונה בריבית "נמוכה". כך עד ששוב חוסכים לטווח ארוך מתאימים את ההשקעות שלהם לטווח ארוך. כך נוצר "תהליך". מחירי נכסים פיסיים ונכסים פיננסיים מסוימים עולים, ככל שהבנק המרכזי מתעקש לאפשר ללווים "מפוקפקים" ללוות סכומים גדולים יותר בגלל הירידה בשער הריבית לטווח ארוך.

    לווה "מפוקפק" אינו רק כזה שלא היה יכול לקבל הלוואה בסכום כלשהו בלי "מעשיו" של הבנק המרכזי. כל לווה בעל הכנסה מסוימת יכול ללוות סכום מסוים בשער ריבית מסוים. אם שער הריבית ירד, הוא יוכל ללוות סכום גדול יותר. "תהליך" זה "מתפוצץ" כאשר לווים "מפוקפקים" אינם יכולים לפרוע את ההלוואות שלהם.

    מדוע?

    ראשית, בגלל עלייה בשער הריבית. שנית, אם ההכנסה שלהם קטנה ככל שמשתבשת הפעילות הכלכלית בגלל עלייה בשיעור האינפלציה. זאת בייחוד כאשר קיים גם תהליך אינפלציוני ש"מונע" על ידי השלטון.

    "הפקפוק" נובע מאי ודאות שהבנק המרכזי יוכל להתמיד בקיום של שער ריבית "נמוך", בלי שבשלב מסוים תקטן ההכנסה של לווים אלו. בתקופה שבה יש "תהליך אינפלציוני" ש"מונע" על ידי הבנק המרכזי, לווים רבים עלולים להתברר כשייכים לקטגוריה של "לווים מפוקפקים". כפי שנראה בהמשך, זו הסיבה שהבנק המרכזי לא יפסיק מרצונו "תהליך אינפלציוני" ש"מונע" על ידו.

    דר' שמואל גולדמן                                          החלק הרביעי של הכתבה – בקרוב

     

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

    גלוי נאות:
    פרסום זה שייך לד"ר שמואל גולדמן ת.ד. 39312 ת"א 61392 ומשקף את דעת הכותב בלבד בזמן כתיבתו. הכתוב אינו הצעה או חוות דעת לפעולת השקעה על כדאיות השקעה כלשהי ואינו תחליף לייעוץ אישי ומקצועי. השקעות שנעשות על ידי ד"ר גולדמן, יכולות להיות בניגוד למשתמע מפרסום זה. מידע שמופיע בפרסום זה, שאוב ממקורות שנחשבים כמהימנים, אולם אין הכותב אחראי על נכונות המידע או שלמותו. כל פעולה בעקבות פרסום זה על ידי הקורא היא על אחריות המבצע בלבד. אין להעתיק ואין לפרסם או להפיץ את המאמר או חלקו ללא קבלת הסכמה מראש ובכתב מהכותב.

  2. האם ה"תהליך האינפלציוני" באמריקה מבטא מצב כלכלי חולף שנגרם על ידי מגפת הקורונה החולפת? האם סיום הקורונה יעצור את עליות המחירים?

    ארה"ב – תהליך אינפלציוני או אינפלציה "חולפת"?

    זו שאלת טריליון הדולר – "תשובה" לא נכונה (של בנקים מרכזיים ובייחוד הבנק המרכזי של ארה"ב), תתבטא בהפסדים של טריליוני דולרים למחזיקים באג"ח, במניות, בפיקדונות בנקאיים. מפחיד? זה מה שקורה כששלטון גורם לקטסטרופה חברתית וכלכלית. כאשר זהו השלטון בארה"ב, אז מדובר בטריליוני דולרים.

    לכן, זו השאלה החשובה ביותר בעת הנוכחית.

    אנשי בנקים מרכזיים גדולים (ארה"ב, בריטניה, גוש היורו) טוענים שהעלייה הנוכחית בשיעור האינפלציה היא זמנית, חולפת. הם אינם אומרים מתי היא "תחלוף".

    כל תקופה של אינפלציה בשיעור גבוה, היא זמנית – לבסוף היא מסתיימת. כך היה בהיפר אינפלציה בגרמניה בשנות העשרים של המאה הקודמת. כך היה בהיפר אינפלציה בישראל בשנות השמונים של המאה הקודמת. כך היה באינפלציה (עד כ-10 אחוזים בשנה) בארה"ב בשנות השבעים של המאה הקודמת – כולן "חלפו". לטענה הנוכחית של בנקים מרכזיים אין ערך, אלא אם יאמרו גם לאיזה שיעור תגיע האינפלציה ומתי "תחלוף".

    הרציונל לטענתם הוא, שמגפת הקורונה היא "אירוע חולף". לכן כל מה שקרה "בגללה" בפעילות הכלכלית, במדיניות הפיסקלית (ממשלתית), במדיניות המוניטרית )של הבנק המרכזי) וההשפעה של אלו על שיעור האינפלציה, זו תופעה "חולפת". לכן, העלייה הנוכחית בשיעור האינפלציה היא "חולפת". מגפת הקורונה היא שגרמה ל"מצב כלכלי" חולף.

    אולם "תהליך אינפלציוני" משקף "מצב פוליטי" ולא "מצב כלכלי". לכן, "תהליך אינפלציוני" מסתיים רק כאשר מתקבלת החלטה פוליטית לסיים אותו. זה אינו תלוי בהחלטות של בנק מרכזי או בתחזיות שלהם לגבי "מצב כלכלי".

    "מצב כלכלי" הוא כאשר "אירוע חולף" גורם לעליית מחירים. למשל, בצורת גורמת למחסור במוצר חקלאי. "מחסור" פירושו שנוצר "תור" של אנשים שמבקשים לקנות מוצר זה (לא כולם יכולים לקבל אותו בו זמנית). הסדר בתור נקבע על ידי עלייה במחירי המוצר. אלו שמוכנים ויכולים לשלם מחיר "גבוה יותר" מקבלים אותו לפני אלו שאינם מוכנים או יכולים לשלם מחיר "גבוה יותר". העלייה במחיר המוצר "מסדרת את התור" לקבלת המוצר.

    כאשר חולף "האירוע" שגרם לעלייה במחיר המוצר, אין יותר "צורך" בעלייה במחיר המוצר כדי "לסדר את התור" לקבלת המוצר. כך נוצר אירוע של "אינפלציה חולפת". לא רק שפסקה עליית המחיר אלא שהמחיר חזר למה שהיה לפני שקרה "האירוע החולף".

    "מצב כלכלי" קורה, למשל, כאשר חל שינוי בחלוקת ההכנסות בין קבוצות אוכלוסייה שונות. ההכנסה של קבוצה אחת גדלה בעוד שההכנסה של קבוצה אחרת קטנה. העלייה במחיר המוצר מטרתה לשנות את חלוקת הצריכה של המוצר בין שתי הקבוצות. זאת על ידי הגדלת הכמות המוצעת של המוצר במקביל להקטנת הצריכה של אלו שההכנסה שלהם קטנה – זו "תופעה זמנית" – כלומר, זו "אינפלציה זמנית" עד שמושגת חלוקה חדשה של צריכת המוצר בין קבוצות שונות.

    לעומת זאת ב"תהליך אינפלציוני", מחירים ממשיכים לעלות ובשיעור שהולך וגדל ככל שנמשך "התהליך". זאת בגלל שהגורם ל"תהליך" אינו "חולף" ואינו "זמני" – הגורם לתהליך הוא פוליטי. כלומר, החלטות של השלטון (במדינה מסוימת) גורמות ל"תהליך אינפלציוני". כל עוד החלטות פוליטיות אלו אינן משתנות, ימשך "התהליך".

    מהן החלטות פוליטיות אלו?

    השלטון משלם "בכסף" שאין לו. כלומר, הממשלה מוציאה סכום גדול מהכנסותיה ממיסים ו/או לווה מ"אחרים" (מסקטור פרטי במדינה ומזרים מחוץ למדינה). בלשון העם – כאשר שלטון "מדפיס כסף" כדי לשלם עבור ההוצאות שלו. מי "מדפיס"? הבנק המרכזי!

    עוד לא קרה שבנק מרכזי לא "ידפיס כסף" כאשר השלטון מחליט להוציא יותר ממה שהוא גובה במיסים או לווה מ"אחרים". אם יש אנשים בבנק המרכזי שמתנגדים לעשות זאת – מחליפים אותם. צריך להבין שזו החלטה של השלטון! אין מי שימנע את "החלפת אנשים בבנק המרכזי" – לא חוקים ולא שופטים, וגם אותם אפשר "להחליף". זו הרי המשמעות של "שלטון". הוא יכול לעשות "הכול", כל עוד הציבור מאפשר זאת.

    במדינה דמוקרטית, שבה נבחרים האנשים בשלטון (פוליטיקאים), הסיבה ל"תהליך אינפלציוני" היא, למשל, "אירוע" לא פופולארי שהשלטון מחליט לממן אותו (כמו מלחמה) בלי לגבות מיסים או ללוות מ"אחרים". סיבה אחרת היא רצון "להיטיב עם העם" – להטיב עם אותו חלק בעם שבחר בשלטון, על ידי הוצאות שאינן ממומנות על ידי מיסים או הלוואות מ"אחרים".

    כאשר הרצון הוא "להיטיב", אז בתחילת "התהליך", יש שמרוצים ממה שעושה השלטון בעוד אחרים עדיין לא ניזוקו מעליית מחירים. או ליתר דיוק, עדיין אינם מרגישים במידה ניכרת את השפעת העלייה במחירים על הקטנת "כוח הקניה" שלהם – דהיינו, על רמת החיים שלהם.

    כך למשל, עסקים מוכרים מלאי שברשותם במחירים שנקבעו על סמך "עלות היסטורית" של המלאי. הם מרגישים "בנזק" רק כאשר הם מנסים לחדש את המלאי (ומשלמים מחיר גבוה יותר עבור המלאי החדש). עובדים בשכר מגלים, אחרי שקיבלו את שכרם, שאינם יכולים לקנות מוצרים ושירותים כפי שהיו רגילים בעבר, וכך עוד.

    "תהליך אינפלציוני" מבוסס על הטעיה – הונאה מתמדת, לאורך תקופה ארוכה, של אלו שמספקים מוצרים, שירותים ועבודה. שיעור העלייה במחירים בכל שלב בתוך "התהליך" נקבע באופן שהשלטון יוכל לממן את ההוצאות שלו, בעוד ששאר הציבור "מגלה" שהוא נאלץ להקטין את ההוצאות )הריאליות) שלו.

    ככל שציבור מנסה להגן על ערך הנכסים שלו (למשל אגירת מלאי בעסק) או ערך הכנסתו מעבודה (דרישה להעלאות שכר), הוא מתאים את "הציפיות האינפלציוניות" שלו לגבי שיעור האינפלציה בטווח הקרוב ובטווח הרחוק. זה מאלץ את השלטון "להדפיס יותר כסף" כדי לממן את ההוצאות שלו (כי גם הוצאות הממשלה מתייקרות). זה גורם לשיעור אינפלציה גבוה יותר שעדין לא נצפה על ידי הציבור. וחוזר חלילה.

    העלייה המתמדת בשיעור האינפלציה היא תוצאה של "מאבק" בין שלטון שאינו מוכן ואינו יכול להקטין את ההוצאות שלו או להגדיל את ההכנסות שלו (גבית מיסים והלוואות מ"אחרים") וציבור שמתאים את "הציפיות האינפלציוניות" שלו, דהיינו את שיעור האינפלציה שהוא צופה.

    לכן, זהו "תהליך" ולא "אירוע זמני". האירוע מסתיים רק כאשר מתקבלת החלטה פוליטית לסיים אותו. הבנק המרכזי הוא כלי שרת בידי השלטון! הוא ינקוט במדיניות להפסקת "תהליך אינפלציוני" רק בתמיכת השלטון.

    האם ארה"ב נמצאת בתחילת "תהליך אינפלציוני"?

    כאמור, זהו "מצב פוליטי". נבהיר: סביר שלא נגיע בארה"ב למצב שמוגדר כהיפר-אינפלציה. זה אפשרי במדינה שבה הפעילות הכלכלית והמטבע שלה ("שמודפס" על ידי הבנק המרכזי), אינם מהווים מרכיב מרכזי בפעילות הכלכלית בעולם. ברור שלא כך בארה"ב.

    בגלל מרכזיות המשק האמריקאי בפעילות הכלכלית בעולם ושל הדולר האמריקאי בביצוע עסקות בעולם, לא סביר שנגיע למצב שבו מחירים (מדד המחירים) בארה"ב יעלו בעשרות אחוזים בחודש וגם לא בעשרות אחוזים בשנה. במצב כזה, ישותק חלק גדול מהפעילות הכלכלית בארה"ב והסחר בין מדינות. זה יסיים את ה"התהליך האינפלציוני" בארה"ב, אם יהיה כזה. זאת כיוון שאנשים בארה"ב ומחוץ לארה"ב, יסרבו לבצע עסקות בדולר אמריקאי ש"מודפס" על ידי הבנק המרכזי בארה"ב ואז השלטון לא יוכל לממן את ההוצאות שלו.

    לכמה יגיע שיעור עליות מחירים בארה"ב, לפני שאי אפשר יהיה לבצע עסקות בדולר אמריקאי? איש אינו יודע. כנראה לא הרבה מעל 10-20 אחוזים בשנה. אבל זה יספיק כדי להקטין במידה רבה את הערך הריאלי של חסכונות פיננסיים שההכנסה מהם נקובה בריבית דולרית.

    בשלב מתקדם של "תהליך אינפלציוני", ערך המניות נפגע בגלל חוסר אפשרות לשמור על רווחיות ריאלית של עסקים וירידה בפעילות הכלכלית )ירידה בהכנסות של אנשים ו"כוח הקניה" שלהם).

    דר' שמואל גולדמן                                 החלק השלישי של הכתבה – בקרוב

    גלוי נאות:
    פרסום זה שייך לד"ר שמואל גולדמן ת.ד. 39312 ת"א 61392 ומשקף את דעת הכותב בלבד בזמן כתיבתו. הכתוב אינו הצעה או חוות דעת לפעולת השקעה על כדאיות השקעה כלשהי ואינו תחליף לייעוץ אישי ומקצועי. השקעות שנעשות על ידי ד"ר גולדמן, יכולות להיות בניגוד למשתמע מפרסום זה. מידע שמופיע בפרסום זה, שאוב ממקורות שנחשבים כמהימנים, אולם אין הכותב אחראי על נכונות המידע או שלמותו. כל פעולה בעקבות פרסום זה על ידי הקורא היא על אחריות המבצע בלבד. אין להעתיק ואין לפרסם או להפיץ את המאמר או חלקו ללא קבלת הסכמה מראש ובכתב מהכותב.

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

     

  3. איך "מתבשל" תהליך אינפלציוני – עליית מחירים מתמשכת, ומה מתדלק את "התהליך"?

    למי אכפת אם מחירי סחורות בעולם עולים – הרי זו רק ספקולציה?

    עליית מחירי מניות או מדדי מניות בעשרות או מאות אחוזים, בתקופה קצרה, אינה "מפריעה" לאיש. הטענה שזה משקף מצב של "בועה" אינה מטרידה את הבנק המרכזי או את הממשלה. ראשית, אולי זו אינה "בועה". שנית, אולי זה לא יקרה "במשמרת שלנו". שלישית, הציבור מעולם לא תגמל פוליטיקאים על זה ש"מנעו בועה".

    אולם כשמחירי סחורות, בייחוד חקלאיות ומחירי אנרגיה עולים בעשרות או מאות אחוזים בתקופה קצרה – זה מהווה "סכנה ברורה ומידית" לפוליטיקאים בשלטון. זאת גם אם הפרופסורים בבנק המרכזי ממשיכים להתעקש שזה "זמני".

    עלייה תלולה במחירי סחורות חקלאיות עלולה לגרום לעליה במחירי מזון שהציבור צורך. נכון, חלק ההוצאה על מזון אצל בעלי הכנסות "בינוניות-גבוהות" הוא נמוך, כעשרה אחוזים. אבל לא כך אצל בעלי הכנסות נמוכות, בייחוד אצל "נתמכי סעד". אצלם, חלק ההוצאה על מזון יכול להיות 20-30 אחוזים מסך ההוצאות שלהם. עליה של עשרות או מאות אחוזים במחירי סחורות חקלאיות עלולה לגרום לעליה גדולה מאד בסכום שהם נדרשים להוציא על מזון.

    איפה "הבעיה"? יש להם זכות בחירה כמו שיש לבעלי "הכנסות גבוהות". זה מסוכן עבור פוליטיקאים שלכאורה חלק ניכר מהבוחרים שלהם, בא משכבות אוכלוסייה אלו. כמו כן יש להם "זכות" להתפרע ו"ולשרוף את המועדון". זה יפגע בחיים הנוחים של בעלי "הכנסות גבוהות".

    אז מה עושים?

    מגדילים את סכום התמיכות שהם מקבלים. מי ישלם עבור זה? בעלי "הכנסות גבוהות?" מה פתאום? בייחוד אם אלה מצביעים למפלגה יריבה לזו שבשלטון. אבל זו שאינה בשלטון לא תאפשר זאת, בייחוד כאשר למפלגה שבשלטון אין רוב "בטוח" בבית הנבחרים לאשר זאת. כמו שהמצב כעת בארה"ב.

    ושוב, אז מה עושים?

    נותנים כסף לכולם! לא רק ל"נתמכי סעד". כך עשה הנשיא ביידן בתוכנית הסיוע האחרונה שלו בסכום של 1900 ביליון דולרים. כולם קיבלו 1400 דולרים למבוגר ועוד 500 דולרים לילד עד גיל 18. ובנוסף לכך... הוגדל "זמנית" ב- 15% הסכום שמשולם כ"תלושי מזון" לעשרות מיליוני אזרחים בארה"ב. הבעיה נפתרה? לא, לא כל כך מהר.

    מאז שחולקו סכומים אלו, מחירי סחורות חקלאיות ממריאים למעלה כמו מטוס חמקן שבכל זאת נאלץ להימלט מטיל שמתקרב אליו. כלומר, הבעיה כעת חמורה מזו שהייתה לפני 3-4 חודשים. חמור מכך, היא תתחיל להשפיע גם על בעלי הכנסות "בינוניות" – בייחוד אחרי שיסיימו להוציא את הבוננזה שקיבלו מהנשיא ביידן על טלפונים, מחשבים ושאר דברים שאפשר לייבא מסין.

    מה הפלא שמחירי סחורות המשיכו להמריא למעלה? ווארן באפט התייחס לתופעה זו בסקירה האחרונה שלו על התוצאות העסקיות של חברות "בקבוצה שלו". הוא ציין את העלייה בעלות היצור ואת העלייה במחירי המוצרים ואת "התפעלותו" מכך שלמרות העלייה במחירי מוצרים, הציבור ממשיך לקנות...

    למה שלא ימשיך לקנות? משפחה של 4 נפשות קיבלה במתנה קרוב לארבעת אלפי דולרים. כל עוד אינה יכולה להוציא את הכסף על "פנאי", יש לה כסף להוציא על מוצרים, גם אם המחירים עולים. ותודה לנשיא ביידן.

    כיוון שמחירי סחורות חקלאיות, תעשייתיות ואפילו מחירי אנרגיה השלימו עוד מדרגה למעלה מאז שהצרכנים בארה"ב קיבלו אלפי דולרים (ש"הודפסו" על ידי הבנק המרכזי), בקרוב יתברר שאין להם יכולת לקנות מוצרים גם במחירים גבוהים יותר. בייחוד מוצרים שאין צורך חיוני לקנות אותם, כמו מוצרי הייטק למיניהם. זאת לעומת מוצרים שחיוני לקנות אותם – מזון ואנרגיה.

    מה יעשה אז הנשיא ביידן? שוב יחלק לכולם? זה מה שהופך אינפלציה "חולפת" לתהליך אינפלציוני. זאת גם אם הפרופסורים בבנק המרכזי ימשיכו לטעון שזה "זמני".

    הממשל של הנשיא ביידן מנסה כעת להגדיל את הסיוע שניתן באמצעות "תלושי מזון" בלי להזדקק לאישור של הקונגרס. זאת על ידי "תרגיל". הוקמה ועדה שבוחנת את "הרכב הסל" לצריכה באמצעות "תלושי מזון". פעלול רגולטורי שעשוי לאפשר את הגדלת הסכום שיינתן "בתלושי מזון", גם ללא אישור הקונגרס. זה אולי יקל על "נתמכי סעד" )יותר מעשרה אחוזים מאוכלוסיית ארה"ב), אולם לא יקל על בעלי הכנסות "בינוניות" – גם להם יש זכות בחירה. לכן, אם מחירי סחורות חקלאיות לא ירדו הרבה ומהר מאד, יאלצו שוב לתת לכולם.

    וזה אינו הכול...

    החל מחודש יולי 2021, בכל 15 בחודש, ממשלת ארה"ב תיתן ל-38 מיליון משפחות 300 דולרים עבור כל ילד מתחת לגיל 6 ו- 250 דולרים עבור כל ילד מעל גיל 6 (תשלומים אלו יהיו עבור 88 אחוזים מהילדים בארה"ב). מה הפלא שצרכנים "מוכנים" לשלם מחירים גבוהים יותר? אבל ככל שנמשכת עליה תלולה במחירי מזון, הם לא יוכלו לצרוך יותר באמצעות המתנות שמחלק הדוד הטוב מהבית הלבן...

    עלייה בשכר עבודה –"לעידוד" אינפלציה

    אחרי תחילת "משבר הקורונה" בארה"ב, במרץ 2020, ופיטורים המוניים בגלל סגירת מקומות עבודה, הממשל והקונגרס הנהיגו "סלט של תשלומי העברה" כתוספת לתשלומי דמי אבטלה שנהוגים במדינות בארה"ב. תשלומים אלו ניתנים כתוספת לדמי אבטלה שנהוגים במדינות השונות. המימון בא מהממשלה הפדרלית (ותודה לבנק המרכזי שסיפק את הדולרים "המודפסים"). תשלומים אלו ניתנים לא רק לשכירים שאיבדו את מקום העבודה שלהם, אלא גם ל"עצמאים" שהכנסתם נפגעה מאז מרץ 2020. לאחרונה, במאי 2021, כ-16 מיליון אמריקאים עדיין קיבלו דמי אבטלה ו"תשלומי העברה" מיוחדים אלו.

    עם פתיחת המשק וככל שנבלמת מגיפת הקורונה, גדל הביקוש לעובדים, בייחוד בענפי "הפנאי" (מסעדות ושירותים אחרים). שכר העבודה בענפים אלו נמוך מאד, לעיתים כשכר מינימום שהוא פחות מעשרה דולרים לשעה.

    יש הטוענים שבגלל "סלט של תשלומי העברה" קשה לגייס עובדים לענפים אלו. מושלים במספר מדינות בארה"ב הודיעו שהם מבטלים תשלומים אלו. אולם הממשל הפדרלי של הנשיא ביידן אינו מוכן לבטל אותם. הם תוקצבו במסגרת תוכנית הסיוע האחרונה של 1900 ביליון דולרים.

    חלק גדול מפעילי המפלגה הדמוקרטית, דורש להעלות את שכר המינימום בארה"ב ל-15 דולרים לשעה. הקונגרס הנוכחי אינו מאפשר העלאה זו לכלל הסקטור הפרטי, למרות ניתן לעשות זאת במסגרת הממשל הפדרלי. המשך "סלט תשלומי העברה" יוצר בעקיפין לחץ להעלאות שכר בסקטור הפרטי, בייחוד בענפים בהם משלמים שכר נמוך יחסית. דווח כבר על תמריצים שונים שמוצעים לעובדים בענפים אלו, אפילו תשלום עבור עצם השתתפות בראיון עבודה.

    מהלכים אלה מאפשרים לממשל לסייע, ולו לזמן קצר, לבעלי הכנסות נמוכות "להתמודד" עם עליות במחירי מזון, אנרגיה ודיור – בזכות עליה בשכר אם יחזרו לעבודה, או ככל שימשיכו לקבל "תשלומי העברה" (עד שימוצה התקצוב לכך במסגרת תוכנית הסיוע האחרונה).

    כדי שמעסיקים יוכלו להעלות את השכר שהם משלמים בענפים אלו, הם צריכים להעלות את מחירי השירותים או המוצרים שהם מוכרים; והצרכנים צריכים "להסכים" לשלם מחירים גבוהים יותר בענפים שחוזרים לפעילות. כיצד?

    זה מתאפשר לצרכנים לזמן מה תודות לבוננזה שקיבלו מהנשיא ביידן. ואחרי כן? יצטרכו לחלק את ההוצאות שלהם בדומה למה שעשו לפני תקופת הקורונה. פחות על שעשועי הייטק ויותר על "פנאי" וכדומה. אלא אם שוב יקבלו מתנה מהדוד הטוב בבית הלבן. וזה אומר... תהליך אינפלציוני.

    החולשה שמסתמנת במחירי מניות "טכנולוגיה" עלולה לבשר על כך שאי אפשר יהיה לקנות הכול. זאת גם אם הדוד הטוב בבית הלבן ימשיך לחלק מתנות. מדוע? כיוון שהמשך עלייה במחירי מוצרים חיוניים – מזון, אנרגיה ודיור לא תאפשר להמשיך להוציא אותם סכומים על "שעשועים" וכדומה, כפי שעשו כשחלק גדול מהפעילות במשק היה "סגור".

    2602

    הערה: אפשר לראות בגרף למעלה, כי מאז תחילת הקורונה בתחילת 2020, היו כבר שתי פעימות גדולות של חלוקת כסף לציבור. האחרונה, אחרי תחילת הכהונה של הנשיא ביידן. אם מתכונת זו לא תהיה "זמנית", אז גם האינפלציה לא תהיה "זמנית". ואם היא תהיה "זמנית", אז גם ההשפעה שלה על שוקי ההון תהיה "זמנית". אם המתכונת תימשך, אז ככל שתגבר האינפלציה, היא לא תשפיע בחיוב על שוקי ההון )אג"ח ומניות).

    דר' שמואל גולדמן                                                  החלק השני של הכתבה – בקרוב

    גלוי נאות:
    פרסום זה שייך לד"ר שמואל גולדמן ת.ד. 39312 ת"א 61392 ומשקף את דעת הכותב בלבד בזמן כתיבתו. הכתוב אינו הצעה או חוות דעת לפעולת השקעה על כדאיות השקעה כלשהי ואינו תחליף לייעוץ אישי ומקצועי. השקעות שנעשות על ידי ד"ר גולדמן, יכולות להיות בניגוד למשתמע מפרסום זה. מידע שמופיע בפרסום זה, שאוב ממקורות שנחשבים כמהימנים, אולם אין הכותב אחראי על נכונות המידע או שלמותו. כל פעולה בעקבות פרסום זה על ידי הקורא היא על אחריות המבצע בלבד. אין להעתיק ואין לפרסם או להפיץ את המאמר או חלקו ללא קבלת הסכמה מראש ובכתב מהכותב.

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  4. היחס לפרט כחלק מקבוצה וכקורבן של נסיבות חברתיות גרר את תסמונת האחריות האישית הפוחתת, את הסלחנות וההכלה לאלימות. "קו ישר" קורא לאמנה חברתית חדשה. יזהרו הפורעים – לא השוטרים, לא המתגוננים.

    2601 2

    2601 1

    תחת הפרדיגמה הקיימת, למרבית מדינות המערב אין דרך להילחם באלימות: לא בביזה של חנויות במנהטן ובמיניאפוליס, לא במאות הרובעים המוסלמים בערי צרפת אליהם המשטרה הצרפתית חוששת להיכנס ולא בלוד בה שורפים תחנת משטרה או בית כנסת.

    יש יסוד לסברה כי מנהיגים במערב מביטים מזרחה בדאגה ובסקרנות אל העימות מול מוסלמים בישראל. הצלחה כאן תהיה אולי דוגמה לחיקוי בלונדון, בפריס ובשטוקהולם. ישראל ממוצבת, שלא מרצון, בחזית מדינות המערב מול האסלם.

    עשרות שנים של זיבולי שכל באקדמיה, במשפט ובתקשורת הביאו אותנו אל סף אנרכיה. מעשי אדם ותוצאות מעשיו אינם נשפטים אישית, אלא מושפעים מהשתייכותו הקבוצתית. לשחור מותר לבזוז חנות של נייק כי סבא של סבא שלו היה עבד, לערבי מותר לירות בערבי ובטח ביהודי כי "ככה הם", ולנכה מותר לחסום באלימות את נתיבי איילון כי הוא שייך לקבוצת "מגיע לי". צריך "להכיל", צריך "להבין", צריך לנתח איפה קורבן האלימות טעה, איפה "החברה" טעתה.

    על פי הגישה השלטת, זהות האדם ומעשיו נשפטים במידה רבה על פי השתייכותו הקבוצתית וגורמים "סביבתיים". צריך "להבין" ערבי שגדל בשכונת פשע בלוד ולכן בית משפט יפסוק לעבריין אלים עונש של קיצוץ דשא במגרש כדורגל – "עבודות שירות למען החברה". הוא לא אשם אישית – הסביבה אשמה, מערכת החינוך, המכות שחטף מאחיו הגדול בילדותו. זו גם הסיבה שעבריינים יהודים אלימים יגיעו לרוב לבית המשפט עם כיפה על ראשם – להדגשת שיוכם הקבוצתי.

    היחס לפרט כחלק מקבוצה וכקורבן נסיבות חברתיות גרר את תסמונת האחריות האישית הפוחתת, את הסלחנות וההכלה לאלימות. משטרת ישראל הונחתה, לפחות בתחילת פרעות תשפ"א, "להכיל את האירוע" כך הסביר קצין משטרה בכיר בערוץ 12.

    דרוש מהפך: לא מעניין "למה" האיש אלים

    לא מעניין למה "אללה אכבר" זרק את שרה חלימי אל מותה ממרפסת בפריז – גם לא חשוב אם התמסטל לפני כן מוודקה או היה בקריז; לא מעניין למה "המפגין" האתיופי שובר שמשת מכונית נוסעת במסגרת "הפגנה" בנתיבי איילון; לא מעניין אם הדקירה בוצעה "על רקע לאומני" – לא חשוב ה"רקע". נדרשת פרדיגמה חדשה: אדם יישפט לפי מעשיו ולא לפי חוות דעת פסיכוסוציאלית.

    מותר לדבר, מותר להפגין. מותר לכנות את רבין "בוגד" ולציירו עם כפייה, מותר לקרוא לביבי "עבריין" ולשרוף את תמונתו. האיסור החמור הוא הרגע בו הפגנה הופכת לאלימה כלפי אדם או רכוש. חופש הפגנה והבעת דעה – אבל איסור מוחלט וקשוח על אלימות.

    מרגע שהפגנה הוכרזה על ידי המשטרה כ"אלימה" כל משתתף בהפגנה שאינו רואה עצמו כחלק מהאלימות חייב לעזוב מיד את הזירה. אם ייפגע בעת פיזור האירוע הוא לא יוכל לטעון להיותו אזרח תמים שעבר במקרה בסביבה בדרך למינימרקט.

    אירוע שהפך לאלים יפוזר על ידי המשטרה תוך הפעלת כוח "לא מידתי". השלכת אבן תיחשב לניסיון לרצח ופעולה נגד המשליך תיחשב התגוננות למניעת רצח. פעולת שוטר או אזרח המותקף באבן, בקבוק תבערה, נבוט או אגרוף ייחשבו להגנה עצמית. התנגדות למעצר תיענה בכוח "לא סביר" – אל תתנגד. ייזהר האלים – לא המותקף. כמה פשוט, כמה לא קיים בעולמנו.

    נכון, יישום המהפך עלול לגרום פה ושם לקורבן "חף מפשע" ובייחוד בתחילת הדרך. אבל החלופה, זו בה אנו חיים, מובילה לאנרכיה בה כל הציבור החף מפשע חי בפחד.

    התדרדרנו, אבל מהפך אפשרי וכעת ההזדמנות – שינוי בתבנית המחשבה, בחקיקה ובסדרי המשפט. לא מדובר על "הכרזת מצב חרום" זמני, אלא מהפך של קבע. עם שינוי הפרדיגמה ("הראש" החדש) צפויה תקופת מעבר לא קלה. מעצרים נרחבים בכל הפגנה, פצועים והרוגים מקרב "המפגינים" או הפורעים – יד קשה עכשיו תמנע קורבנות בהמשך. המסר ייקלט במהרה ולאחר מכן לא תידרש, ברוב המקרים, הפעלת יד קשה נגד אלימות – אלימים יורחקו בקביעות מהחברה, לעיתים לצמיתות.

    לא קיימת דרך אחרת להילחם בגניבות ציוד מחקלאים, לא קיימת דרך אחרת לסכל גניבת נשק מצה"ל לעיני קצינים מבוישים בצאלים. אין דרך אחרת למנוע מבדואי "שובב" לנסוע בניגוד לכיוון התנועה בדרך לדימונה ולסכן נהגים. לא יחזרו ידיעות בתקשורת כי "לעצור היו 26 הרשעות קודמות על אלימות".

    לא תהיה "הכלה" של אלימות בשם "שמירת שבת" בחסימת כבישים ויידוי אבנים, וגם לא בשם "זכויות העובדים" ו"זכות השביתה" – נעילה בכוח של שערי מפעל תיתקל בתגובה דומה לזו שנגד זורקי בקבוק תבערה בלוד.

    כבר אחרי אירוע האלימות השלישי – העבריין ישב בכלא לצמיתות. סוף להכלה – תחילת עידן האחריות האישית.

    המשטרה לא משתלטת על אירוע?

    תחת הפרדיגמה החדשה לא ייתכן מצב בו "המשטרה לא משתלטת על אירוע אלים". אירוע של פוגרום אלים בעכו, לוד, אום אל פאחם או ואדי ערה חייב היה להסתיים מיד. אם הפורעים לא מתפזרים – דמם בראשם – האירוע צריך היה להסתיים ביריות והרוגים רבים.

    לינץ'? שוטר, איש ביטחון, ואפילו אזרח חמוש – חייבים היו לירות גם בכל פורע יהודי שמשתתף בזוועה בבת ים בזמן אמת.

    ביזה? פגיעה ברכוש? חובת המשטרה למנוע בכל הכוח – גם בירי באש חיה.

    יזהרו הפורעים – לא השוטרים, לא המתגוננים.

    אם כולם ידעו שאלה כללי המשחק החדשים – לא יהיה צורך לשלוף אלות, לא יהיה צורך לירות – חיים ורכוש ייחסכו.

    קוד התנהגות חדש

    המדינה תהיה מעין מגרש משחקים ענק. כל הנכנס למשחק מתחייב בשער הכניסה להשאיר את האקדח והאבן, את הנבוט והאגרוף – מחוץ למגרש. עיקר תפקיד המדינה: להגן על גדרות מגרש המשחקים מפני אויבים זרים מבחוץ; ובתוך מגרש המשחקים – למנוע, ללכוד ולהעניש בריונים פורעי-חוק שמפרים את כללי החופש הבסיסיים של הפרט: זכותו לחייו ולגופו, זכות הקניין, וזכותו של כל אדם לנסות לממש את אושרו לפי הבנתו והעדפותיו – אלימות אסורה.

    מוטי היינריך

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  5. כדרכנו, נציין את ה-1 במאי כיום זיכרון לקורבנות הסוציאליזם בעולם. למעלה מ-100 מיליון אזרחים נרצחו בדרך ל"הגשמתו". ה"חברתיים" כיום (בכל העולם) מתקשים להבחין ברעיון המסוכן. הם הניאו-מרכסיסטים.

    2600

    הערה: ביום הזיכרון השנה השמטנו את תמונתו של אדולף היטלר שהופיעה בשנים קודמות. הנאצי חיסל כ- 12 מיליון אזרחים – מקומו שמור בצמרת הנבלים של המאה ה-20. היטלר לא פעל בשם הסוציאליזם, אלא בשם רעיון קולקטיביסטי אחר – עליונות הגזע הארי. הקבוצה חשובה מהפרט שנדרש בכפייה להקריב עצמו למענה. עליונות הקולקטיב תוגשם בכוח ובכפיה באמצעות המדינה. למרות המשותף בין היטלר לחבורה הסוציאליסטית, נשאיר את הדיון בו ליום הזיכרון לשואה.

    התנועה הסוציאליסטית גרסה שהחברה האנושית מעוותת מיסודה ביוצרה שכבת מדוכאים-מנוצלים נרחבת. הם גם זיהו את שורש הרוע: פגם באופיו של האדם כפרט – רצונו להטיב עם עצמו ומשפחתו. גם העדפתו של האדם את המעגלים החברתיים הקרובים לו (משפחה, דת, עם) מבטאת אנוכיות, ניצול ורשע.

    התנועה הסוציאליסטית באה לתקן מציאות זו, לעקור תכונות חזיריות אלו מהאנושות – הדרך היא לברוא אדם חדש. כדי לברוא אדם חדש כחבר בקולקטיב בו כולם שווים, צריך ליצור את המנגנון שינהיג ויטמיע שוויון בין בני האדם. כל חבר בקולקטיב יעבוד ויתרום לכלל לפי יכולתו, ויקבל מהקולקטיב לפי "צרכיו" – אבל ה"צרכים" של חבר הקולקטיב יוכתבו על ידי המדינה ולא על ידי הפרט, אחרת נחזור ל"עידן הג'ונגל" של טרום המהפכה.

    בתהליך יישום האידיאל הסוציאליסטי (לא ל"גשמה", שהיא בלתי אפשרית) נדרש להפעיל כוח ברוטלי כי שום פרט לא יוותר על קניינו ועל צלמו כפרט מרצונו החופשי. כוח המוני מוחץ אפשר להפעיל רק באמצעות המדינה או באמצעות מנהיגות קשוחה.

    בהעדר דרך מעשית שקולקטיב המונים ינהיג מהפכה, נדרשת "מנהיגות מהפכנית" ליישומה. המנהיגות היא המדינה, ותנאי מוקדם ליישום סוציאליזם ולמחיקת הפרט הוא קידוש המדינה מעל זכויות הפרט. המדינה היא האלוהים: המדינה "יודעת", המדינה "צודקת", המדינה "החליטה", המדינה "פותרת" כל בעיה. הפתרון לכל בעיה הוא חקיקה, יישום ואכיפה על ידי המדינה.

    העוול המוסרי של הסוציאליזם טמון ברעיון כפיית שוויון על "העם" (המנהיגות תמיד החריגה עצמה מכורח "נעלה" זה): ביטול הזכות לקניין פרטי, ביטול הזכות למצות את האושר האישי על פי העדפותינו, הכפפת החופש לטובת ה"קולקטיב" הווירטואלי לגמרי.

    העוול המוסרי קיבל ביטוי מוחשי בעצם תהליך יישום "האידיאל". צריך להחרים רכוש פרטי, לאסור ולרצוח מתנגדים (קונטרה-רבולוציונרים), לשלוט ב"תכנית הלימודים", לסגור את גבולות המדינה כדי למנוע בריחה. כמובן, נחוצה משטרה חשאית אימתנית. אין דרך אחרת ליישום, אין "ג'יהאד בדרכי שלום" (יאסר עראפת).

    מעבר לכשל המוסרי, הסוציאליזם נכשל מעשית. יישומו מחייב להתכחש לדרך היחידה ליצירת עושר להמונים: אי השוויון הטבעי בין בני האדם. התנאי הבסיסי ליצירת עושר הוא הימצאותו של יחיד מוכשר משכמו ומעלה, שאינו "שווה" לכולם. יחיד בעל רעיון וחזון שמסוגל בכוח כשרונו הטבעי לפתח רעיון, להנהיג צוות אנשים, לגייס השקעה ולפתח את הרעיון לידי מוצר מועיל להמונים. המוצר חייב להועיל להמונים כי רק כך יוכל אותו יחיד מוכשר למכור ולהרוויח.

    לסוציאליזם יש הצלחה מוכחת וגדולה: הרעיון נקלט והתבסס במוחם של המוני בני אדם, החיידק עובר ב"תורשה". חסידי מדינת החופש הם מיעוט מבוטל. מיעוט שנשלל בקלות על ידי "תחושת הצדק" שמשדר הסוציאליזם. תחושה של חמים, נעים וצודק.

    אין "מדינת חופש" בעולם, יש מדינות עם מידה משתנה של "חופש כלכלי". המשטר המקובל בעולם הוא סוציאל-דמוקרטי עם זליגה תמידית ל"אידיאל המושלם". בסוציאל-דמוקרטיה מחנכים אותנו לסוציאליזם, שודדים אותנו ב"מידה" בשם השוויון ו"צורכי המדינה", מקשים על חיינו ברגולציה בשם עליונות המדינה, אבל לפחות לא הורגים אותנו ואין גולאגים (של פעם) לא בסיביר ולא באלסקה. מאפשרים לרוב האוכלוסייה חיים בן נסבלים לסבירים – ולמרות זאת לא מצליחים "להגשים" סוציאליזם.

    מוטי היינריך

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה