kav

"קו ישר" מציג מבנה חלופי למדינת ישראל המבוסס על כלכלה חופשית וחירות הפרט – כך נהיה למדינה העשירה בעולם. מזעור בחישת המדינה בכלכלה ובחברה. קיצוץ הר חוקים מיותרים שליישומם נדרש מגזר ציבורי ענק ובזבזני. קץ ל"משטר החלוקה" של כסף וזכויות יתר לקבוצות לחץ ול"זכאים".
  1. גל הניאו-מרקסיזם בעולם גורס כי מותר לבזוז את העשיר ממך ומגייס את כוחה האולטימטיבי של המדינה נגד גוגל. מסתמן כי גוגל נכנעה לפרוטקשן, ההמשך ברור. וזו רק התחלה.

    מי צריך לשלם למי ב"גוגל-חדשות"? גוגל תשלם לעיתונים או להיפך?

    איגודי עיתונים במספר מדינות דורשים מהממסד הפוליטי להתערב לטובתם ו"לרסן" את גוגל-חדשות. האיגודים מפעילים לוביסטים ודורשים מהמדינות לכפות תשלום על גוגל, מיליארדי דולרים. תשלום עבור הופעת כותרת הידיעה העיתונאית "בגוגל-חדשות" (רק הכותרת, לא מלוא הידיעה).

    עיתוני צרפת, כמו עיתונים אחרים בעולם, נהנים מפרסום חינם בגוגל-חדשות של כותרות העיתונים – בדומה לפרסום לו זוכה כמעט כל מי שיש לו דריסת רגל באינטרנט. העיתונים נהנו מתנועת גולשים גדולה שהופנתה אל אתרי העיתונים על ידי גוגל-חדשות. גוגל נהנתה מכמות גולשים ענקית אל תוסף החדשות שלה.

    לא סוד, שוק העיתונות עובר טלטלה אדירה בעידן התקשורת השיתופית – לפחות בסדרי גודל של השינוי שעבר על ענף בתי הקולנוע עם המצאת מכשיר הווידיאו הביתי, או תחום התחבורה האישית (כרכרות וסוסים) עם המצאת המכונית בתחילת המאה הקודמת. הכנסות העיתונים הוותיקים צונחות, למרות שחלקם מנסים להשתלב בעידן החדש.

    מיליוני בעלי כרכרות וסוסים וגם עסקים נלווים התפרנסו בכבוד לאורך מאות שנים. עם המצאת המכונית הם לא התאגדו ולא דרשו מהציבור שיתמוך בהם באמצעות מיסים – הם "נכנעו" לקדמה, כיבדו את רצון הציבור שהעדיף מכונית על פני כרכרה והתפוגגו אל ההיסטוריה. גם איגוד בתי הקולנוע לא גייס לוביסטים כדי להעביר חוקים ורגולציה לפיקוח על מכשירי הווידיאו ותפוצת הקלטות. מספר בתי הקולנוע במערב נחתך חדות.

    2613 3

    גוגל-חדשות אוספת כותרות של כתבות מלמעלה מ-50,000 מקורות מידע בעולם, ב-60 ארצות, ב-35 שפות. גוגל מפרסמת את העיתונים באמצעות לינקים אל הכתבה באתר העיתון, פרסום-חינם לעיתון והפנייה של מיליוני קוראים אל העיתונים.

    העיתונים מרוויחים, וכמו בכל עסקה מרצון, גם גוגל מרוויחה – לציבור יש עניין בחדשות ותנועת הגולשים אל מנוע החיפוש של גוגל גדלה. עסקת חליפין רגילה לכאורה, מעין עסקת ברטר בה שני צדדים מחליפים מרצון מוצרים שהם רכושם הבלעדי. על בסיס זה התנהלו עסקאות חליפין אלה לאורך מספר שנים.

    בשנים האחרונות עולה טענה מצד העיתונים: "המוצר שלנו, זה שאנחנו מעניקים לגוגל, שווה יותר מהתמורה לה אנו זוכים מגוגל – לכן, בנוסף, אנחנו גם דורשים תשלום בכסף מגוגל".

    איך מתנהל "שוק חופשי"?

    כל אחד מאתנו מבצע מידי יום עסקאות מרצונו החופשי. את מתכנתת במקצועך ומייצרת מוצרי תוכנה. כאשר את מסתפרת – החלפת עם הספר שרות בשרות: זכית בתספורת ושילמת במספרה באמצעות שרותי תכנות. אנדריי הספר אינו זקוק לתוכנה שאת כותבת, הוא מעדיף שתמכרי את התוכנה למי שזקוק לה ותשלמי במספרה באמצעות כסף. ומה יקרה אם אנדריי יחליט כי המוצר שלו "שווה יותר" מאשר התמורה ששילמתי לו עד כה (ויכפיל את מחיר התספורת) – תסכימי, או תנהלי מו"מ על המחיר, אולי תעזבי את אנדריי הספר.

    כך מתנהל שוק חופשי, מוסרי. אף אחד לא אוחז בנבוט ומאיים על הצד השני, עסקאות מתקיימות מרצונם החופשי של הצדדים. זו הדרך היחידה לקביעת "מחיר-שוק" למוצר או לשרות.

    בכל עסקה שני צדדים מחליפים ביניהם מוצרים שבבעלותם – בין אם ממש מחליפים מוצר במוצר, או בין אם מחליפים כסף במוצר. לפני ביצוע העסקה, בידי כל צד פריט שהוא רכושו. רכוש שיש לו בו זכות קניין בלעדית. בעסקה שמתבצעת מתחלפת זכות הקניין בין הצדדים. הכסף עובר לבעלות המינימרקט – גבינת הקוטג' עוברת לבעלותי.

    האם גוגל צריכה לשלם לעיתונים על המידע שאספה וריכזה מהעיתונים? או אולי להיפך – אולי העיתונים הם שצריכים לשלם לגוגל על הפרסום לו הם זוכים?

    האם באמת מתבצעת עסקה בין גוגל לעיתונים, עסקה בה הצדדים מחליפים מוצרים שבבעלותם?

    בין גוגל לבין העיתונים לא מתבצעת עסקה! היישום גוגל-חדשות הוא אכן רכושה של גוגל, אבל המידע על קיומה של כתבה בעיתון "הארץ" אינו רכוש העיתון! (דיון בכתבה קודמת) שימו לב: גוגל לא מעלה וחושפת את הכתבה, לעיתון יש קניין רוחני בכתבה. גוגל מפנה את המתעניין אל אתר העיתון. רוצה המתעניין לקרוא? יציית לדרישות העיתון ואולי אפילו יידרש לשלם לעיתון.

    2614

    המידע שגל גדות בהריון אינו רכוש ובוודאי שאינו רכושה – הנה הלינק ואנחנו לא חייבים אגורה לגל גדות עבור פרסום הלינק. כך גם המידע שהיא נראתה ביום שישי במספרה של אנדריי – אנחנו צפינו בה – המידע נוצר במוחנו.

    המידע שקיימת כתבה ב"ידיעות אחרונות" על חייזרים בנגב כלל אינו רכוש. מידע זה אינו "מוצר במחסור" – כל אחד יכול להגיע למידע על קיומה של כתבה זו. אם המידע יגיע לעיננו או לאוזננו – המידע הזה לא יחסר לאיש ביקום. הוא כלל אינו רכוש ואם אינו "רכוש" לא תיתכן עליו זכות קניין – עצם הידיעה שקיימת כתבה על חייזרים בנגב אינו שייך ל"ידיעות אחרונות". הכתבה עצמה היא רכוש העיתון וככל שיצליח להגביל את קריאתה למשלמי דמי מנוי – היא תהיה ל"מוצר במחסור" שאינו נחלתו של כל דכפין.

    המידע המפורסם בגוגל-חדשות אינו רכוש ולפיכך אינו יכול להיות "רכוש" של העיתונים. כל אחד רשאי לפרסם שקיימת כתבה על חייזרים.

    גם איגודי העיתונים בצרפת יודעים זאת. הם גם יודעים שגוגל חברה עשירה, ובמסגרת מוסר השודדים – מותר לבזוז את מי שעשיר ממך. אותם עיתונים עצמם לא ישלמו אגורה לגל גדות אם יפרסמו את המידע כי היא בהריון... מה פתאום לשלם לה? להם הרי מותר לאסוף מידע ולמכור אותו בכסף. טענת איגוד עיתונאי צרפת כי מידע על קיום כתבות שייך לעיתונים הוא רק תרוץ לבזוז את גוגל... תרוץ שנישא על גל הניאו-מרקסיזם העולמי.

    היישום גוגל-חדשות שייך לגוגל ובבעלותה המלאה. גוגל גם יכולים למכור את המודול גוגל-חדשות המוצלח למפעיל אחר. כבעלים בלעדיים של האתר הם רשאים לפרסם או לסרב לפרסם עיתון מסוים, גוגל יכולה גם לדרוש תשלום מכל עיתון שרוצה שכותרותיו יפורסמו בגוגל וגם לסרב לפרסם. הם רשאים להפלות ולהחליט לא לתרגם את האתר לשפת הזולו. הם רשאים גם להסיר כליל את האתר מהאינטרנט או רק בצרפת. קביעות אלה נכונות במדינת חופש, אך לא בעולם ההפוך בו אנו חיים.

    במקום שעיתוני צרפת ישלמו לגוגל על הפרסום והקידום של אתריהם, דרש איגוד עיתוני צרפת תשלום עתק מגוגל... עולם הפוך.

    ובכן, נפלה החלטה בגוגל לא להיענות לדרישת התשלום של איגוד עיתוני צרפת, וגם לוותר על הקרב האידיאולוגי מול הצרפתים: גוגל הודיעה כי תסיר את גוגל-חדשות בצרפת, לצרפתים תיחסם הגישה – "לא רוצים טובות מהצרפתים".

    פצצה! כמובן שעורכי העיתונים הזדעזעו מהרעיון "החצוף", שהרי חלק ניכר מהתנועה אל אתרי החדשות שלהם מקורה בגוגל. הם בהחלט מודעים לנזק הצפוי מאובדן הפרסום-חינם בגוגל.

    בצר להם, כאשר עיתוני צרפת נכחו לדעת כי במו"מ חופשי בין הצדדים ידם על התחתונה, הם פנו אל "מנגנון הצדק האולטימטיבי", בית המשפט העליון בצרפת (בית המשפט לערעורים בפריז) וזה פסק באופן לא-מפתיע כי גוגל אינה רשאית להפסיק את שירותיה בצרפת, יתר על כן, עליה לשלם לעיתונים. לא רק שהעבד המודרני צריך להמשך לעבוד – עליו גם לשלם לאדוניו. מסתמן כי גוגל נכנעה לפרוטקשן, ההמשך ברור.

    מוטי היינריך

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  2. חזית עולמית מתגבשת נגד תאגידי האינטרנט. גוגל ופייסבוק מראים סימני כניעה. במה "חטאו" התאגידים? 100 שנים לאחר המהפכה הקומוניסטית האם האידיאולוגיה המרקסיסטית שוב מנצחת?

    בחסות הפוליטיקה, האקדמיה והתקשורת הוותיקה מתגבשת חזית עולמית נגד גוגל-אפל-פייסבוק-אמזון-מיקרוסופט (GAFAM) וחברות ענק אחרות. האשמות רבות – "התנהגות אנטי-תחרותית", "ההשתמטות מתשלומי מס", "הפצת תיאוריות קונספירציה ושקרים", "קידום הסתה ושנאה", "ריסוק החברה ונזק לדמוקרטיה", "הגברת הקיטוב הפוליטי", "הרס תעשיית התוכן המקומי", "פיאודליזם חדש בחסות הטכנולוגיה", "השתלטות עבריינית", "איום על האנושות", "הפצת טכנולוגיות ממכרות(addictive)", "גדולות חזקות ורווחיות מידי" – ועוד ועוד. נושא הצלב נגד ענקי האינטרנט בישראל הוא העיתון דה-מרקר ובעיקר הפובליציסט גיא רולניק – הם לא לבד במערכה.

    2613 1

    השלב הראשון במערכה נגד התאגידים נמשך כבר מספר שנים – שלב ההסתה ו"הכשרת הלבבות" לשנאה גורפת. זה השלב בו מגייסים את אהדת ההמונים נגד "הרשעים", בעיקר בנימוקים רגשיים ובסיסמאות קליטות. במקביל, התפתח השלב השני – פוליטיקאים מזהים שניתן לזכות בתמיכה פוליטית משמעותית בגלישה על הגל שנוצר וצצות יוזמות במערכת הדמוקרטית נגד התאגידים (“crack down on corporate monopolies”).

    התאגידים נכנסו למגננה כדי להרוויח זמן וכדי לדחות את הפגיעה בשורת הרווח. פייסבוק, לדוגמה, נכנעה ונטשה את עמדתה הוותיקה שהרשת היא פלטפורמה ניטרלית להבעת דעות חופשית והחלה לפני כארבע שנים לצנזר ולסנן תכנים – כניעה שעלולה לפגוע בה קשות. מרגע שפייסבוק נכנעה והודתה באחריותה לתכנים, היא התחייבה למשימה בלתי אפשרית – לסנן תכנים "לא אמינים" או "לא ראויים" ולכן העויינות נגד הרשת רק תגבר. לדוגמה, כתבה ב"קו ישר" על הכלכלה הנאצית שהעלינו לפייסבוק – הוסרה בגלל תמונה של היטלר... החלפנו לתמונה של צ'רלי צ'אפלין שמחופש להיטלר והכתבה אושרה לפרסום...

    גם גוגל נכנעה לאיומי ממשלות והחלה לשלם דמי חסות במספר מדינות לתאגידי עיתונים... חטאה המומצא הוא פרסום חינם לעיתונים במסגרת גוגל-חדשות והפנייה של גולשים לעיתונים. לנוכח דרישות הכופר בצרפת, הודיעה גוגל כי תסיר את עיתוני צרפת מתוצאות החיפוש ומגוגל-חדשות. בית המשפט בצרפת כפה על גוגל להמשיך לתת את שירותי גוגל-חדשות בצרפת וגם לשלם לעיתונים – מוסר צרפתי של בעלי עבדים מודרניים – על העבד להמשיך לעבוד ללא שכר, אבל גם לשלם לאדוניו.

    הכתבה בגלובס (בלינק הקודם) רואה את מדיניות הביזה הכוחנית נגד גוגל, מצד הנציבות האירופית, כ"הישג".

    הניסיון ההיסטורי מלמד שמתחרים ינצלו את היחלשותה של פייסבוק (עם התקדמות המערכה נגדה) וייכנסו לשוק. הניסיון גם מלמד שבמקרה זה פייסבוק עלולה לחבור לפוליטיקאים ותהיה הרוח החיה בחקיקה לפיקוח על רשתות חברתיות (שתהיה תפורה למידתה) כדי לנסות לדפוק את המתחרים החדשים שיקומו וכך לזכות בסוג של מטריית הגנה מהמדינה נגד מתחריה. זה קרה בתחילת המאה ה-20 בארה"ב בתחומים רבים: אספקת החשמל, בנקאות, נפט, וגם בשירותי טלפון.

    הבסיס האידיאולוגי לקמפיין נגד התאגידים נאחז בשני טיעונים עיקריים: שימוש משיג-גבול שנעשה במידע שנצבר על מיליארדי גולשים, מידע שהוא רכוש פרטי של הגולשים – וזאת כדי לגרוף רווחי עתק לעצמם. הטיעון השני הוא הנזק בהפרת פרטיות המשתמשים, בעלי המידע הנאגר, זאת בנוסף לנזקים אחרים.

    2613 2

    מהו "רכוש"?

    ההגדרה מהו "רכוש" (Property) היא בסיסית להבנת הקונספט של זכויות אדם. "רכוש" הוא כל פריט הסובב אותנו, נמצא בהישג ידנו ונמצא במחסור. האוויר אותו אנחנו נושמים אינו רכוש. אין בו מחסור. בנסיבות רגילות, כל אחד יכול "לצרוך" אוויר כאוות נפשו. אם ה"אובייקט" או ה"עצם" אינו במחסור – לא יכולה להיווצר מחלוקת או ריב על ניצול האובייקט לצרכים פרטיים. אפשר לריב על הגישה אל מי הים, אבל לא על מי הים עצמם. גם הכוכבים ברקיע, למרות שהם סובבים אותנו, אינם רכוש כי אינם בהישג ידנו.

    כמעט בכל המוצרים האחרים קיים מחסור. חלקם יצירי הטבע כמו קרקע, חלקם מוצרים שהאדם יוצר (מלחם ועד לסמארטפון) – בכולם קיים "מחסור" – לכן ייחשבו לרכוש. ה"מחסור" תמידי, הפריטים אינם זמינים לכולם ללא מאמץ. מצד שני, יש להם ביקוש כי הם מאפשרים את קיום האדם, מגדילים את רווחתו, משפרים את איכות חייו. המחסור התמידי בעולמנו הוא שיצר את מושג הרכוש. מוצר שאין בו מחסור – לא יכול להיות "רכוש". אין פתרון לבעיית ה"מחסור" בעולמנו.

    זכות הקניין נועדה ליישב מחלוקת אפשרית על השימוש ברכוש: אני רוצה להשתמש בלעדית באופניים אלו, אבל גם את רוצה בדיוק עכשיו את אותם האופניים לשימוש למטרה זהה – השאלה היחידה: של מי זכות הקניין? בבעלות מי האופניים?

    לרכוש צריך שיהיו גבולות שלמים ונראים באופן אובייקטיבי על ידי המתבונן וכך ניתן יהיה לתבוע עליו בעלות. רק כך זכות הקניין עליהם יכולה להיקבע סופית ולמנוע מחלוקת. רק אם תנאים אלה מתקיימים ניתן להוכיח ולהגן על תביעת בעלות עליהם.

    תבונת האדם הובילה אותו להכרה במושג ה"בעלות", בעלות על רכוש. אלמלא היה "מחסור" טבעי בעולמנו לא היה צורך בזכויות קניין – לכולם היה "הכול" כמו האוויר שסביבנו או כפי שהיה בגן העדן המקראי – שפע אינסופי מהכול ללא מחסור.

    אלמלא הסכים האדם על זכויות קניין כזכות יסוד בסיסית וטבעית, האנושות לא יכולה הייתה להתפתח אל עבר הרווחה של ימינו או אל הקִדְמה הבלתי-נתפסת שעוד צפויה לנו. עולם ללא זכויות קניין ברכוש היה יוצר סכסוכים עוינים ומתמשכים בין כל בני האדם ברמה יום יומית.

    מושג הבעלות על רכוש ממשי (שניתן לראות ולחוש) וההכרה בנחיצותו התפתחו לאורך אלפי שנות קיום האדם. ההתפתחות לא הייתה רציפה אלא לוותה בעליות ובנסיגות. התהליך לא הושלם אפילו בעת המודרנית. הוויכוח על זכויות קניין שריר וקיים תוך גילויי עוינות מתמשכת בין אנשים.

    קיומה של זכות קניין על רכוש, אינה מבטיחה שלא יהיו אנשים או מוסדות שיפרו זכות בסיסית זו. גנבים, שודדים, ועבריינים אחרים מתעלמים מזכות-אדם זו. גם המדינה מתעלמת מזכות הקניין של הפרט ובאמצעות התהליך הדמוקרטי לוקחת בכפייה חלק מרכושנו ל"מטרות ראויות" (לרוב באמצעות מיסים).

    אפילו המרקסיזם הכיר בזכויות בעלות מצומצמות ברכוש פרטי הנדרש למחייתו של אדם, אבל לא בזכויות בעלות פרטית על קרקע ועל הון (מכונות, מפעלים וכדומה).

    רכוש ממשי

    רעיון מדינת החופש גורס כי האדם הוא ראשית לכול בעלים בלעדי על גופו. אם אנחנו בעלים בלעדיים על גופנו, אנחנו באופן טבעי גם בעלים בלעדיים של כל רכוש שאנחנו יוצרים באמצעות גופנו. להישג זה, של "בלעדיות" על רכושנו, האדם המודרני טרם הגיע ולעתים אף מתרחק ממנו. אפשר ומותר כיום להחרים את רוב יצירתנו באמצעות חוקים, מיסים ורגולציה.
    זכות קניין בלעדית ברכוש ממשי היא זכות בסיסית של אדם באשר הוא אדם. אופניים הם "רכוש" כי הם עצם במחסור. כרכוש יש להם ערך – אין אופניים בשפע ובחינם לכל דורש. אם האופניים בבעלותי, אז הם רק בבעלותי – אין לאף אחד אחר זכות קניין בהם. רק אני רשאי להשתמש בהם. אני גם רשאי לא להשתמש בהם, להשאילם לאחר, למכור אותם ואפילו להשמידם. אם אני משתמש בהם, אף אחד אחר לא יכול לעשות בהם שימוש בעת ובעונה אחת אתי. אם הבעלות עליהם עוברת למישהו אחר – אין לי אותם יותר. קניתי את זכות הקניין בכסף, או קיבלתי אותם כמתנה על ידי הבעלים הקודמים, ייתכן שירשתי אותם. אם אדם גונב את האופניים שלי, הם לא הופכים לרכושו. הוא מחזיק בהם עקב פעולה אלימה שהפרה את זכותי הטבעית לקניין. אם אצליח להוכיח זאת – הגנב ייענש (אמנם לא בבית ספרינו...).

    רכוש רוחני

    בעת המודרנית (מתחילת המאה ה-19) התבססה בהדרגה התפיסה כי קיים גם "רכוש רוחני", כך נוצרה הזכות ל"קניין רוחני": זכויות יוצרים לספר, זכויות פטנט במוצר, זכות לסימן מסחרי, זכות לשם דומיין באתר אינטרנט.

    זכויות בעלות ברכוש וירטואלי אינן "טבעיות", הן לא מתאימות להגדרה של "רכוש". הזכות עצמה אינה עצם שנראה לעין (תוצרי הזכות נראים). זכות קניין רוחני נוצרה באמצעות חקיקה והתבססה בתחומים שניתנים ליישום (לעומת הקושי להגן על תוכנה, אלגוריתם או בינה מלאכותית שמשנה בעצמה את האלגוריתם הראשוני שלה).

    אם חיברתי שיר ולחן – הטקסט והלחן הם פרי מוחי ודמיוני, אבל הם לא דומים לאופניים שלי. אם מישהו אחר ישמיע את היצירה היא לא תחסר לי כמובנו של רכוש ממשי. אם מישהו אחר ישמיע את פרי רוחי, זה עדיין לא מונע ממני להשמיע. יתר על כן, ייתכן שאפילו לא אדע שאי שם מישהו משדר את פרי רוחי. "גניבה" של "רכוש רוחני" אינה דומה לגניבה של אופניים. היצירה הרוחנית עדיין שלנו ואנחנו יכולים להמשיך ו"להשתמש" בה, מה שאולי נפגע הוא הרווח המסחרי "המונופוליסטי" שלנו ממסחור היצירה. "מונופוליסטי" בחסות המדינה.

    היצירה הרוחנית עצמה אינה רכוש במחסור כמו רכוש ממשי. המחסור נוצר באופן מלאכותי על ידי חוקי המדינה שמבטיחים מונופול על יצירה רוחנית (אמנם מוגבל בזמן שרירותי שלאחריו מותר לשכפל את תוצרי הקניין הרוחני ללא מגבלה).

    נדירים המערערים על זכות הקניין ל"רכוש ממשי" שבמחסור (הוויכוח עם "חברתיים" הוא על זכות המדינה להחרים את חלקו או כולו למטרות "חברתיות" כמו צמצום "אי שוויון"). לעומת זאת קיים וויכוח בין אסכולות, גם בין חסידי החופש, על עצם הכרה בקיומו של "רכוש רוחני" וזכות הקניין בו.

    גוגל ופייסבוק – הברונים השודדים את זכויותינו, רכושנו

    שלוש טענות עיקריות מופנות נגד חברות הענק:

    • שימוש במידע שנצבר על מיליארדי גולשים שיש לראותו כרכוש הגולשים;
    • שימוש במידע חדשותי (בעיקר בגוגל-חדשות) שנוצר על ידי כלי תקשורת אחרים – קניין רוחני של ערוצי חדשות ועיתונים;
    • הם "גדולים מידי" – צבירת המידע ועוצמת התאגידים היא סכנה לציבור.

    האם מידע עלינו הוא "רכוש" ששייך רק לנו?

    כדי שמשהו יהיה "שייך" הוא צריך להיחשב כ"רכוש" – רק על גופנו או רכושנו יכולה להיות לנו זכות קניין. בשנים האחרונות מתגברת מערכה להכרה בזכות קניין נוספת מעבר לזכות הקניין לרכוש ממשי והזכות לקניין ברכוש רוחני. מדובר בזכות קניין הנובעת מתצפיות על אנשים ועל העדפותיהם. הטיעון הוא כי המידע הנצבר מהתצפיות הוא רכוש ששייך לאדם הנצפה ולא לצופה שטורח לרשום ולאגור את תצפיותיו. המידע שייך דווקא לפרט הפסיבי שלא עושה דבר, אלא נוהג כמנהגו.

    חשוב לזכור כי מדובר במידע שמושג ללא הפעלת כוח או כפייה על האדם עליו נאסף המידע. כלומר, לא פרצנו אל ביתו-רכושו כדי לגנוב את המידע. לא בוצעה עברה נגד זכות הקניין הממשי של הפרט בדרך להשגת המידע. המידע נאסף כי האדם הסכים לחשוף אותו בעצם השימוש שהוא עושה בפלטפורמות התקשורת, ויכול היה למנוע את חשיפתו (אם ההסתרה חשובה לו), לדוגמה: להתנתק מגוגל ומפייסבוק או לשלם במזומן בסופרפארם ולא בכרטיס אשראי ולהימנע מהצטרפות למועדון הלקוחות.

    מדובר בעיקר במידע על העדפות אנשים, מידע שנצפה ונאגר באמצעים דיגיטליים. אם תוכנת הניווט ווייז או גוגל-מפות מזהה שאנחנו סועדים לעיתים קרובות במסעדת דגים, אז כנראה שיהיה מישהו שניתן למכור לו מידע זה. כאשר תיכנסו בפעם הבאה לאינטרנט, תקפוץ מודעה על מסעדת דגים חדשה, או בנר על "מבצע לוקוס השבוע" בחנות הדגים של גבריאל הדייג (אם שירותי זיהוי מיקומכם פעילים אצלכם).

    אז למי שייך המידע שאתם אוהבים דגים? האם המידע הזה הוא בכלל "רכוש"? ואם כן – מי בעליו?

    להבהרת הסוגיה נביט אל האדם הבודד. את המידע על הזולת אנחנו קולטים באמצעות חושינו האנושיים. אנחנו רואים, שומעים, מריחים וכך יוצרים במוחנו זיהוי של הזולת ומעשיו. אנחנו זוכרים את תמונת התנהלותו ומזהים את מאפייניה הייחודיים. אנחנו גם מסיקים מסקנות מהמידע שנקלט בזיכרוננו: צעיר או מבוגר? גבר או אישה? מקומי או זר? ועוד ועוד – הכול בזיכרוננו עד שאולי יתפוגג. אין ספק שאנחנו יצרנו את הזיכרון על הזולת והוא טמון במוחנו.

    הנה דוגמאות לזיכרונות עלינו שנשמרים אצל הזולת ואפילו ממוסחרים על ידו.

    אנחנו קונים מוצרים בחנות לכלי בית וכלי עבודה. בחנות עובד איש מכירות ותיק. הוא זוכר שלפני שנה קנינו מקדחה, הוא מניח שאנחנו יודעים להשתמש בכלי עבודה. הוא זוכר זאת בזיכרונו המופלג ומשתמש בזיכרון להציע לנו מקדחים מיוחדים שהגיעו לאחרונה לחנות. האם הוא רשאי לעשות שימוש בזיכרון שלו עלינו, או שמא הזיכרון שבמוחו שייך לנו כי אנחנו נשוא הזיכרון?

    קנינו חיתולים לתינוק ברשת פארמה-סטוק. החנות "זוכרת" את הקנייה שלנו. שנתיים לאחר מכן מציעים לנו לקנות סדרת צעצועים לילדים בני שנתיים, חלפו עוד כ-4 שנים ואנחנו מקבלים קופונים להצגות ילדים בחנוכה ומידי שנה מציעים לנו מוצרים שמתאימים למתנת יום הולדת בדיוק לגיל של ילדנו. האם ה"זיכרון" של החנות שרכשנו חיתולים לפני 6 שנים שייך לנו?

    ממשלות יכולות לאסור כל דבר. האם מדינה יכולה לאסור עלינו לזכור דברים? הרי לשם כך צריך גם לאסור עלינו לצפות. לא מעשי, נכון? אז אולי מותר לצפות, אבל אסור לזכור? גם לא מעשי. אולי מותר לזכור במוחנו זיכרון על אדם אחד, אבל לא על יותר מ-10 אנשים? מותר לזכור, אבל אסור לרשום במחברת? או שמא מותר לרשום במחברת – אבל לא ביותר מידי מחברות? או קיי, מותר לרשום במחברות, אבל אסור להקליד לקובץ במחשב. בעצם, מותר להקליד בעצמנו למחשב אבל אסור לאסוף אוטומטית את המידע? מותר לאסוף מידע אפילו במחשב, אבל לא על יותר מידי אנשים אחרים, כמה זה "יותר מידי"? אז למה לפייסבוק אסור לצפות ולאגור מידע?

    מסובך? לא, מטורף. האיסורים לא פוגעים בי כאובייקט לתצפיות, אלא פוגעים בחופש של המתצפת ועל כן האיסור אינו מוסרי.

    אי אפשר להגדיר את התנהלותו של אדם מסוים כ"רכוש". מדובר על התנהלותו הנראית הניתנת לתצפית על ידי אחרים. התנהלותו אינה עצם מוחשי בעל גבולות מוגדרים ומתוחמים. התנהלותו של אדם אפילו אינה קבועה בזמן. מנהגיו והעדפותיו תלויים בנסיבות חיצוניות ומשתנות עם הזמן. זיכרון, אפילו אם תועד, כתוצאה מתצפית על התנהלותנו – לא יכול מעצם טבעו להיות מוצר במחסור, כי כל אחד יכול לחזור על אותן פעולות תצפית ואגירת המידע.

    מדובר במושג ערטילאי ביותר, אמורפי. מה כאן בעצם "שייך" לנו? ואם יש כאן משהו ששייך לנו שנחשב ל"רכוש" אז איך נוכל למכור את ה"משהו" הזה – להעביר עליו בעלות למישהו אחר. דרך התנהלותנו ומאפייניה אינה עצם בעל גבולות מוחשיים ונראים; התנהלותנו ומאפייניה אינה עומדת במבחן המחסור, ככל שבכלל אפשר לבחון אותה במשקפיים אלה. אנחנו מתנהלים כרצוננו אין ספור פעמים – שוב ושוב חוזרים על הרגלינו ואולי משנים אותם. היכן ומהו העצם שבמחסור שעליו נתבע בעלות? אין מנוס מהמסקנה שדרך התנהלותנו לא יכולה להיחשב כ"רכוש".

    ולפיכך, הצופה בנו לא לוקח מאתנו רכוש מרכושנו. אילו היה לוקח משהו ששייך לנו, היה חסר לנו אותו "משהו". אילו המשהו הזה היה ממשי וקיים ולא היינו מסכימים שיילקח מאתנו, הרי היה צריך להפעיל עלינו אלימות כדי לקחת אותו ללא הסכמתנו, כמו במקרה של גניבת האופניים שלנו. אבל לא מופעלת עלינו כלל אלימות על ידי האיש שצופה בהתנהלותנו, גם אם הוא רושם עלינו דברים במחברת או מקליד אותם למחשב.

    מתנגדי הרשתות החברתיות טוענים למעשה כי לצופה מהצד אין זכות לזכור עלינו דברים ואין זכות לשמור זיכרון זה. מה שצופה מהצד זוכר עלינו הוא רכושנו הבלעדי – הזיכרון של מעשינו ופעולותינו שייך לנו גם אם אופסן בענן של הצד הצופה. אם כך, אנחנו דורשים זכות קניין בלעדית על משהו שנוצר אצל הצופה ונשמר אצלו, כאשר אנחנו אפילו לא יודעים את הרכבו וגבולותיו של "המשהו".

    המעניין הוא שגם אוגר הזיכרונות, פייסבוק לצורך העניין, לא יכולים לטעון לבלעדיות על שמירת המידע עלינו ולאסור על חברה אחרת לאסוף עלינו מידע. פייסבוק כמובן שומרים על המידע כדי שמתחרים לא יעשו בו שימוש, אך הם לא יכולים למנוע מגוף אחר לאגור את אותו מידע, אם יהיו לו אמצעים מתאימים. המידע עצמו לא יכול להיחשב כ"רכוש" (הדיסק הפיזי עליו המידע נאגר הוא רכוש). לא יכול להיווצר סכסוך בין המשתמשים במידע (פייסבוק ומתחריה) כי אין עליו בלעדיות: מידע שנצטבר עלינו על ידי חברה A אינו מונע מחברה B לצבור אותו ולכן לא נוצר קונפליקט על זכות השימוש במידע בין בעלים A לבין בעלים B. אין כאן אפילו בדל של זכות קניין.

    אף אחד לא יכול לתבוע בעלות על המתרחש במוחו של האחר – המוח הצופה בנו וזוכר את התנהלותנו והעדפותינו. הזיכרון עלינו, שנשמר בענן של פייסבוק, הוא תחליף משוכלל למוח אנושי של צופה בודד במעשינו.

    גוגל חדשות

    תוסף החדשות של גוגל כנראה מאד פופולרי. גוגל לא מפרסמים נתונים, אך ניתן להבין את מידת הפופולריות שלו מהאירועים באוסטרליה ובצרפת. כאשר גוגל הודיעה שעקב הלחצים ודרישות התשלום מצד הממשלות וארגוני המידיה המקומיים יוסר "גוגל חדשות" באוסטרליה ובצרפת. בעלי העיתונים נזעקו בבהלה – חלק ניכר מהתנועה לאתרים של העיתון נובע מ"גוגל חדשות"...

    2613 3

    גוגל לא מעתיקים את מלוא הכתבה מעיתון "הארץ", אלא את הכותרת בלבד (לרוב גם חלק מכותרת המשנה). גולש שמעוניין במלוא הכתבה מופנה בלינק אל אתר עיתון "הארץ" (וצריך לשלם לעיתון "הארץ" על קריאת מלוא הכתבה).

    שוב עולה הטענה שמידע שנצפה ונאסף, אפילו רק מידע על קיומה של כתבה על השריפה, שייך לבעלי הכתבה – לטענת הפרוגרסיביים, לגוף מלקט המידע אין זכות לכתוב אפילו שקיימת כתבה כזאת. שימו לב, גוגל לא טוענים לזכות כלשהי בכתבה. המידע על קיומה של כתבה בעיתון "הארץ" נובע אך ורק מתצפית, איסוף ורישום של גוגל – לעצם המידע על קיומה של כתבה אין שום מאפיין של "רכוש": מידע זה אינו "שייך" לאף אחד. הוא משאב שאינו במחסור – כל גולש באינטרנט יכול להגיע למידע על קיומה של הכתבה מבלי שמידע זה ייגרע וייחסר מגולש אחר מרגע שהמידע נגלה לי.

    גוגל-אמזון-פייסבוק – גדולים מידי

    חברות הענק גדולות בזכות התועלת שהן מעניקות למיליארדי אנשים בעולם. ציבור עצום מצביע על כך מידי שעה באמצעות הדמוקרטיה הישירה והמתמשכת של העכבר והמקלדת. אנחנו עושים זאת ללא כפיה ומרצון חופשי. גוגל ואמזון לא מעסיקות שומרים חמושים שמאלצים באיומים להשתמש בשירותיהן.

    כאשר מיקרוסופט רוכשת חברה קטנה ממנה היא לא "משתלטת" עליה. גייסות הצבא של ביל גייטס לא כבשו בהסתערות טנקים את מטה החברה הנרכשת. מטרת הקנייה פחות חשובה לענייננו, חשוב שהתבצעה כאן עסקה בה שני הצדדים מרוויחים, או סבורים כי יפיקו תועלת – אחרת העסקה לא הייתה מתבצעת. הצדדים מחליפים מרצונם החופשי את זכות הקניין בחברה הנרכשת. אף צד אינו כופה עצמו בכוח על משנהו, מתנהל מו"מ, כל צד מנסה להטיב עם עצמו, מסכימים וחותמים. הכוח היחיד, הבלתי מוסרי, שעלול להיות מיושם בעסקה הוא זה של המדינה – איסור על ביצוע העסקה – מניעת העסקה בכוח בשם "ההגנה על הציבור" (הגנה מקרטל או מונופול). כתוצאה, שני הצדדים לעסקה שהוכשלה יינזקו, ואולי גם הציבור כולו.

    התאגידים עלולים להזיק לאדם הקטן

    העולם מלא באנשים, חברות, מוסדות ומוצרים ש"עלולים להזיק", אפילו הסכין שבמטבח עלולה להזיק – עלולים להשתמש בסכין ברגע של אובדן שיקול דעת. גם חברת הסלולר שלנו "עלולה להזיק" לנו והמורה בבית ספר עלול לגרום לנזק מצטבר לילדנו. אין סוף ל"עלולים להזיק", אבל מיליארדי אנשים מוכנים לקחת על עצמם את "הסיכון" לנזק בזכות התועלת שהם מפיקים ולא באים חשבון מראש עם "העלולים להזיק".

    אם עבריין אוסף מידע בשיטתיות על מיליארדר במטרה לחטוף את ילדו, עצם איסוף המידע אינו בלתי מוסרי ועל כך אין לשפוט אותו. אם לא יבצע לבסוף את זממו – אף אחד לא יעלה על הדעת להעמידו לדין על איסוף מידע. אם יבצע את זממו, החטיפה היא הפשע הלא-מוסרי לא איסוף המידע.

    הפרוגרסיביים שהכריזו מלחמה על חברות מצליחות בעזרת פוליטיקאים – הם עצמם הצד הבלתי מוסרי במערכה (קראו את כתב האישום "החברתי" נגד חברות האינטרנט – "סכנה לציוויליזציה"). במסגרת קמפיין הקנאה וההסתה, הם שמפעילים כוח ואיומים נגד החברות. למרות זאת, הם לא מצליחים לשכנע את מיליארדי המשתמשים באסון הנוראי שעומד לפתחם מצד פייסבוק – מספר המשתמשים הנעזרים בשירותי התאגידים ממשיך לצמוח.

    אי הצלחתם בשכנוע ההמונים, מוביל את "הפרוגרסיבים" לפסי אלימות שייחשבו כבלתי מוסריים במדינת חופש. בהעדר יכולת להפעיל אלימות ישירה, הם מגייסים לעזרתם את כוח הכפייה האולטימטיבי – הפוליטיקאים (המדינה). אסטרטגיה זו, שמנפנפת ב"רצון העם", מאפשרת למיעוט רעשני ועקבי לשכנע פוליטיקאים להשתמש בכוחם. באירופה תקפים מזה כ-3 שנים חוקי הגבלת מידע GDPR, באמריקה מנסים לקדם חקיקה דומה (לא בהצלחה). בקליפורניה התקבלה חקיקה דומה לאירופאית. מניסיון העבר, אופנה או חקיקה "חברתית" בקליפורניה לרוב מאומצת לבסוף בכל ארצות הברית, ומשם מופצת ל"עולם הנאור".

    הקמפיין נגד החברות הגדולות נובע בחלקו גם משנאה ששורשיה במרקסיזם שהתנחל במוחות רבים. במקום להעריץ את המצליחים, צריך לגנות אותם, לבזוז ולהחרים את רכושם – מהרס המצליחים והמוכשרים נבנה חברה "צודקת ושוויונית".

    מי שבאמת חרד ל"פרטיות" שלו בפייסבוק, חושש מאתר בוקינג, מפחד מווייז, נבעת מ"הסכנה" של עלי אקספרס – שיתנתק לתמיד. מעניין מה הערך הכלכלי שאנשים מייחסים למידע שנאגר עליהם. כמה כסף אנשים יהיו מוכנים לשלם לפייסבוק עבור מנוי חודשי של "מודול אנונימוס" דמיוני שחוסם שמירת מידע עליהם?...

    מעשה נחשב כאלים או לא מוסרי, אם התוקף לוקח בכוח וללא הסכמתי את רכושי, וכמובן – כאשר תוקף פוגע בי או ברכושי באלימות פיזית. המתצפת שאוגר עלי מידע לא כופה עלי או על רכושי. יתר על כן, מטרתו באיסוף המידע היא לאתר מוצרים ודרכים כדי להיטיב איתי, לשכנע אותי כי אפיק תועלת לעצמי אם ארכוש את המוצר. רק כך יכול התאגיד להעשיר את בעלי המניות. אם ליקט את המידע עלי כדי לנצל אותו להפרת זכויותיי הטבעיות – אפרע ממנו ביום בו יוציא את זממו לפועל. אין חטא באיסוף המידע, אלא יתבצע אקט ממשי לא מוסרי כלפי. על העוול כלפי הוא יישפט, לא על המידע שאסף.

    מוטי היינריך

     הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  3. למרות כל ההצהרות, הוועידות וה"התחייבויות" – ההשקעה העולמית ב"אנרגיה מתחדשת" – אינה צומחת. לא קיימת כיום "אנרגיה מתחדשת" כדאית שמסוגלת לספק את צרכי האנושות, אולי בעתיד תתגלה. בינתיים הכול פטפוטים.      


    2612 1

    מקורות אנרגיה וותיקים ("פוסיליים": פחם, נפט, גז) סיפקו בשנת 2019 80.2% מהאנרגיה, לעומת 80.3% בשנת 2009. חלקה של האנרגיה המתחדשת גדל מעט מאד לאורך עשור: מ- 8.7% ב- 2009 ל- 11.2% ב- 2019.

    אל תתרשמו מחלקה של האנרגיה המתחדשת או מהעלייה הזניחה בחלקה – הנתון כולל שיטות ייצור מטורפות כמו "ביומסה" שהיא שריפת היערות בכבשני תחנות הכוח, ואתנול – שהוא שריפת המזון שלנו במנועי מכוניות (מיוצר בעיקר מתירס וקנה סוכר). המספרים כוללים גם סכרים הידרו-אלקטריים שנבנו לפני כ-50 שנה ולא בונים יותר (כי כמעט כל האתרים האפשריים כבר נוצלו).

    2612 3

    למרות עשור של עבודה מאומצת והשקעה גדולה, עשור התקנות של מיליארדי לוחות שמש ומאות אלפי טורבינות רוח – חלקם של הדלקים הפוסיליים באספקת האנרגיה הדרושה לאנושות נשאר ללא שינוי – מעל 80%. לא עזרו ועידות האקלים ההמוניות, הרטוריקה הלוהטת, הסכמי פריז, הכרזה על יעדים יפים, חקיקה לאפס פליטות… תכניות יפות… הכול דיבורים ריקים. מדיבורים לא יכולים להפיק אנרגיה – ולכן גם לא הפיקו, ולא תופק.

    יגידו החסידים "לא עשו מספיק"... עשו כמה שאפשר… עיקר ההתקנות בעשור האחרון היו ממקורות רוח ושמש והתקינו הרבה! התקינו כ- 2.5 מיליארד לוחות שמש ומאות אלפי טורבינות רוח… השקיעו באנרגיה מתחדשת כ -3 טריליון דולר. האמת, לא משנה כמה השקיעו וכמה התקינו – ברזלים (וזכוכיות) אלה מפיקים מעט מאד חשמל. אי אפשר לרמות את חוקי הפיזיקה או לגבור עליהם באמצעות פטפטת, רטוריקה, ועידות, יעדים וחקיקה. בלתי אפשרי להפיק אנרגיה מפטפוטים, גם אם מאד משתוקקים.

    התוצרת, או התפוקה בפועל, של לוחות השמש וטורבינות הרוח לא היו סוד או נעלם כבר בזמן תכנון התקנת הכמויות האדירות של מתקנים אלה. זה לא שפתאום, אחרי ההתקנה, הופתעו מהתפוקה הנמוכה.

    מרוב התלהבות אידאולוגית מאנרגיה "ירוקה" – בחרו במודע להתעלם מהמספרים ומהתפוקה הנמוכה הידועה. בחרו להתעלם מהמציאות. הרגש גבר על השכל. הירידה בהשקעה במשך השנים התרחשה בגלל ש"פתאום" האידיאולוגיה נתקלה במגבלות המציאות – כמה כסף אפשר לשפוך? יש גבול. בעולם הפיסי, החומרי, המוחשי – יש מגבלות.

    כל הסיפור על "אנרגיה מתחדשת" מבוסס על שקר, בורות והונאה עצמית.

    יעקב

     הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  4. רבים מדקלמים את מיתוס "פער התיווך" כגורם ליוקר. זה נוח, זה קליט. הטיעון נוח לפוליטיקאים ולחקלאים. רובם לא מבינים את מהות שרשרת השיווק: מהיצרן, אל הסיטונאי ועד למקרר בבית.

    2611

    'חדשות 12' דיווחו (27.07.21) על צעד דרמטי שליברמן מתכנן נגד רשתות השיווק, שלדבריו גורפות רווח גבוה מדי על גבו של הציבור: "על רשתות השיווק להבין שהמצב הזה לא יכול להימשך והן צריכות לחשוב לא רק על הרווחים אלא גם על הצרכנים". קשה לחשוד בליברמן שהוא מתגעגע למודל החקלאי של רוסיה הקומוניסטית בה הממשלה כשלה סדרתית בניהול מערכות הייצור והשיווק של מזון.

    רבים מדקלמים את מיתוס "פער התיווך" כגורם ליוקר המחיה בישראל. זה נוח, זה קליט. "פערי תיווך" הם שק חבטות נוח לפוליטיקאים ולחקלאים, לא תמיד מכוונת זדון אלא גם מהבנה שגויה של שרשרת השיווק: יצרנים, יבואנים, סיטונאים וקמעונאים – עד למקרר בבית.

    מחיר אינו נקבע לפי כמות העבודה שהושקעה בייצור המוצר או השירות, את הקונה לא מעניין כמה "הושקע" בגידול עגבנייה או שכר הדירה שמשלם רמי לוי בבני ברק – לקונה חשוב מחיר המוצר והחלופות לו, הקונה דואג למיצוי תועלתו. התועלת ההדדית שמפיקים מיליוני קונים ומוכרים מהמוצר (היצע וביקוש) היא שקובעת את המחירים בשוק.

    "פערי התיווך" בשרשרת השיווק

    היצרן (או החקלאי) מתקשה למכור בכמויות ישירות לצרכן. גם הצרכן לא מסוגל להזמין ירקות לסלט מ-10 מגדלים שונים רק כדי ליהנות מסלט קצוץ אחד. לפתרון הבעיה נוצרה מאליה "שרשרת השיווק" ההכרחית. בינתיים אין תחליף לשרשרת השיווק בכל תחום של מוצרי צריכה ולא רק בחקלאות. שרשרת השיווק תתקיים גם כאשר נייבא חלק מהפירות והירקות מטורקיה או מרוקו.

    לכל תחנה בשרשרת השיווק מהחקלאי דרך הסיטונאי אל המינימרקט יש מבנה הוצאות שונה. לסיטונאי לדוגמה כמעט ואין הוצאות פרסום והחקלאי לרוב לא משלם שכר דירה כמו מינימרקט בגבעתיים. המשותף לכולם הוא הרצון למקסם את התועלת לעצמם. להשיג מחיר גבוה, לשמר לקוחות, לבצר מוניטין. באף תחנה בשרשרת הייצור והשיווק לא מקדישים אפילו דקה אחת של דאגה ל"ביטחון התזונתי של מדינת ישראל"... כפי שחקלאים צבועים בהפגנות מתארים את עצמם.

    החקלאי זקוק לקונים שיקנו ממנו בפרק זמן קצר כמויות גדולות של עגבניות – לכן המחיר ליחידה נמוך. לעומת זאת המינימרקט או המרכול מחזיקים כמות קטנה של עגבניות וזו מכתיבה רווח גדול יותר על כל עגבנייה.

    שרשרת השיווק בירקות ופירות תחרותית מאד. החקלאים מנסים להשיג את המחיר הגבוה האפשרי, לעיתים משווקים ישירות לצרכנים, או מדלגים על השוק הסיטונאי ומוכרים ישירות לחנויות. גם בחולייה הסיטונאית התחרות עזה. לרשתות השיווק הגדולות יש זרוע פעילות סיטונאית – דוגמת חברת קטיף של שופרסל. התחרות "הרצחנית" בין הרשתות ומאות חנויות המינימרקט גורמת להם להציע תועלת מרבית לקונים כאשר המחיר לצרכן הוא מהשיקולים החשובים בתחרות.

    שרשרת השיווק קיימת גם בכל המוצרים האחרים. רווח חנות הספרים ("פער התיווך") על ספר גבוה בהרבה מזה של הסופר. הסופר מוכר כמות ספרים גדולה במחיר נמוך לספר – החנות מוכרת כמות קטנה של הספר אך ב"רווח" גדול.

    בשנות ה-80 עבדתי במפעל למסנני דלק. עלות הייצור של מסנן דלק לפולקסווגן חיפושית עמדה אז על כ-11 סנט, המפעל ייצא מאות אלפי מסנני דלק בחודש למשווקים בחו"ל במחיר של כ-20 סנט ליחידה. בחנויות החלפים בארצות הברית המסנן נמכר בערך ב-6 דולר ליחידה. מבנה זה, שנוצר על ידי השוק, מאפשר לכל גורם בשרשרת השיווק להשיג תשואה נאותה על השקעתו בעסק. שום ממשלה לא יכולה להילחם בשוק ולהכתיב פערי תיווך "הוגנים", ואם תילחם "בהצלחה" – לא יגיעו מוצרים אל הצרכן.

    מבנה המחירים הנוכחי של מוצרים חקלאיים הוא תוצאה של תחרות חופשית, ללא כפיה – ממוכר מרצון לקונה מרצון. הטענות על "פער התיווך" מסתירות פנטזיה של אינטרסנטים לחזור למודל טוטליטרי בו פקידי השלטון יחליטו כמה "מותר" להרוויח ומי יהיו הפריווילגים שייהנו. מודל שתוצאתו מחסור ושוק שחור.

    אז מי בכל זאת אשם?

    החקלאים טוענים שהרשתות מרוויחות "עליהם" כ-400%. נשמע לכאורה כמו הזדמנות עסקית מדהימה לחקלאים: כל 5 חקלאים יקימו חנות ירקות ברמת גן, יסתפקו ב-200% רווח ויגרפו הון! אבל מהר מאד יסתבר להם כי הם מפסידים – הדשא ברמת גן לא ירוק יותר. אין צורך לבצע את הניסוי – החקלאים עצמם מוכרים לפעמים בשווקים פתוחים, ב"שווקי איכרים" ודורשים מאתנו מחירים אפילו גבוהים מאשר אצל רמי לוי. האם גם הם הצטרפו ל"קרטל השיווק"?

    מחירי המזון בישראל גבוהים יחסית לעולם, אך לא בגלל רשתות השיווק.

    קל להסית את זעם ההמון אל הסופרמרקט – אנחנו כצרכנים נתקלים רק בקופאית – אנחנו לא משלמים למכון התקנים או למשגיח הכשרות – גורמים "שקופים" לצרכן. לפוליטיקאים נוח שהאש מופנית, אל "פער התיווך" שהרי אחרת הם האשמים. הם האחראים לחוקים המגבילים יבוא, למגבלות מכון התקנים, לאישורי משרד הבריאות וחותמת משרד הדתות, לשכר המטורף בנמל ולשביתה, לסובסידיות לחקלאים. הם שאחראים לעלויות ההובלה דרך מחיר הדלק, להליכי רישוי עסקים מסובכים, לקושי לבנות חנות ומרכול שגורר עלויות שכירות גבוהות. הם שאחראים להתערבות המדינה בסידור מדפים, בגובה הכיסא של הקופאיות, ובצמיחה בשכר המינימום.

    למה נדם קולם של הכלכלנים באקדמיה?

    מוטי היינריך                                      הכתבה פורסמה בגלובס

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  5. האם על המדינה "להגן" על החלשים בחברה? האם המדינה צריכה להגן עלינו מפני מונופולים? קיימת חלופה מוסרית לתופעות שהן לכאורה "בעיות". 

    בס"ד

    2610 1

    לפעמים אנו נתקלים במצב מסוים והוא לא מסתדר לנו עם ההיגיון, או עם חוש הצדק. אנחנו ב"בעיה". ואיך מתמודדים עם בעיה? כמובן, מספקים לה "פתרון". וכאשר הבעיה בנושאים חברתיים-כלכליים, שאנחנו כיחידים מתקשים לפתור, ממי נבקש שיספק את הפתרון? כמובן, מהמדינה.

    בעולם המחשבים, בעיה מכונה 'באג'. כאשר מתגלה באג, ממי מבקשים פתרון? כמובן, מהמהנדסים. מתי אנו מזהים "באג"? כאשר משהו לא פועל על פי ציפיותינו, משתבש לכאורה. האם זה תמיד באג? מסתבר שלפעמים זה איננו באג, אלא זו בדיוק הייתה כוונת המהנדסים. ההתנגשות בין הדרך בה פועלת מערכת לבין הציפיות שלנו משתקפת בביטוי מעולם התוכנה: It's not a bug, it's a feature. זה אינו כשל או טעות, אלא תכונה מאפיינת של המערכת.

    אז הנה דוגמאות מהחיים:

    "בעיית החלשים"

    עובדים הם חלשים, המעסיקים הם החזקים. שוכרי דירה הם חלשים, המשכירים בעלי הדירה הם החזקים. עניים הם חלשים, העשירים הם החזקים. רוב האנשים רואים זאת כבאג – "בעיית החלשים". ולכן הם רוצים שהמדינה תספק את הפתרון: להגן על החלשים.

    דקדוק לשוני: האם צריך לספק "הגנה" לחלשים? הגנה נדרשת כאשר קיים תוקפן. מולו צריך להגן. וזה ללא ספק תפקידה של המדינה – לספק הגנה מתוקפנות. אבל האם ה'חזק' הוא 'תוקפן' על החלש? האם ביל גייטס מפעיל תוקפנות על עני שמעדיף להיות בטלן ושיכור? או אפילו על אדם הגון שגורלו המר הפך אותו לישיש חסר כל?

    לכן השימוש במונח "הגנה" שגוי. החלש לא זקוק להגנה, איש לא תקף אותו. המדינה לא נדרשת "להגן" על החלש, כי אין כלפיו כל תוקפנות. מה המונח הנכון? "עזרה". המדינה מתבקשת לעזור לחלש. לא מול התוקפן שאיננו, אלא פשוט כעזרה למצבו החלש.

     2610 2

    "בעיית הטרמפיסט"

    מדינת החופש היא מדינה, לא אנרכיה (העדר שלטון), יש לה תפקיד: הגנה על הזכויות הטבעיות של הפרט, ובהן הזכות לחיים. לשם כך המדינה צריכה לקיים צבא, וזה עולה הרבה כסף. היות וכולם נהנים מן ההגנה שמספק הצבא, ואין יכולת לסנן מן ההגנה חלק מהאזרחים ('מוצר ציבורי'), מתבקש שכולם ישתתפו במימון הצבא.

    במדינת חופש ללא חובת תשלום מיסים, מי שמסרב להשתתף במימון, למרות שהוא נהנה מהגנת הצבא, הוא טפיל על חשבון האחרים.

    כולם רואים זאת כבאג – "בעיית הטרמפיסט", ולכן כולם רוצים שהמדינה תספק את הפתרון: מימון הצבא והמשטרה באמצעות מיסוי.

     2610 3

    "בעיית כשל השוק"

    מונופול וקרטל פוגעים בתחרות. הם גורמים למחירים להיות יקרים מידי. גם היצף (דמפינג) פוגע בתחרות. הוא גורם למחירים להיות זולים מידי. גם אנשים טובים, המצדדים בקפיטליזם, רואים את הפגיעה בתחרות כבאג – "בעיית כשל השוק". לכן הם דורשים שהמדינה תספק את הפתרון: על המדינה להסיר את כשלי השוק, באמצעות פיקוח על הגבלים עסקיים ("רשות התחרות").

     2610 4

    האם זה באג, או שזה ה- feature?

    בעיית החלשים, בעיית הטרמפיסט, ובעיית כשל השוק – האם הן באמת באגים?
    אלו הם מצבים שעשויים להתקיים באופן טבעי. מהו "טבעי"? כאשר לא מופעלת כל כפיה. יחסי הגומלין (אינטראקציות) בין כל הצדדים למצבים אלה מתקיימים מרצונם החופשי, ללא הפעלה של תוקפנות. כל צד יכול לבחור האם להיכנס ליחסי הגומלין למרות היותו "חלש" או "מסיע טרמפיסטים" או "מוכשל שוק", ובאותה מידה הוא יכול לבחור לא להיכנס ליחסי גומלין אלה.

    בעיית החלשים – בכל תחום בחיים ישנם חזקים וחלשים. למשל, שרירנים מול חלשלושים, בעלי שכל איתן מול רפי שכל, יפהפיות מול מכוערות. בעלות אופי חזק מול חלשות אופי, יצירתיים מול חסרי יצירתיות, חרוצות מול עצלניות, וכו'. זהו המצב הטבעי.

    בעיית הטרמפיסט – הטרמפיסט נהנה מבלי לשלם עבור הנאתו. הוא טפיל וזה מאד מקומם. אבל! האם הטרמפיסט מפעיל כפיה על מישהו? האם הוא משתמש באלימות, בתוקפנות?

    בעיית כשל השוק – ראשית, עצם השימוש במונח "כשל שוק" מכשיל. "שוק" לא יכול להיכשל, מסיבה מאד פשוטה: אין כזו ישות "שוק". "שוק" הוא תמונה דמיונית בעיני המתבונן. יוסי נכשל בטסט. צה"ל נכשל בראשיתה של מלחמת יום כיפור. מנצ'סטר יונייטד נכשלה לזכות באליפות. יוסי, צה"ל ומנצ'סטר יונייטד הם ישויות. "שוק" איננו ישות אמיתית, הוא ישות בתחפושת, ישות מדומה. ישות יכולה להיכשל. ישות מדומה לא יכולה כלום. היא כלל לא קיימת במציאות.

    אם ישות (אמיתית) נכשלת, צריך לתקן. כישלון הוא בעיה שצריך לפתור. מונופול וקרטל אכן יוצרים מחירים גבוהים ממחירי תחרות. וכמובן, כל צרכן מעדיף מחירים נמוכים. היצף יוצר מחירים נמוכים ממחירי תחרות, וכל יצרן מעדיף שלמתחריו לא יהיו מחירים זולים ממנו. אז מה?! מיהו בדיוק זה שנכשל, ומה בדיוק צריך לתקן? מדוע העדפות הצרכן והיצרן גוברות על העדפות המונופוליסט, והמוכר בהיצף?

    לכן, מצבים אלה אינם "בעיה". זה לא באג, It's a feature.

    אז מה איננו feature אלא באג, מהי "בעיה" אמיתית?

    מאד פשוט: פגיעה בזכויות לחיים, לחרות ולקניין. ישנה רק דרך אחת ליישם פגיעה כזו – באמצעות כפיה. בתוקפנות. אם לא תפעל כרצוני – אתה תחטוף! אראה לך את נחת זרועי!

    בדוגמאות שהוצגו, האם ה"חזק" פגע באיזושהי זכות של ה"חלש"? אז מה מקנה לאדם "חלש" זכות מוסרית להפעיל תוקפנות על אדם "חזק", כדי לקחת ממנו עזרה? האם ה"טרמפיסט" פגע בחרות או בקניין של מממני הצבא (מרצונם החופשי)? מה מקנה לפלוני ששילם כסף למימון הצבא זכות מוסרית להחטיף לטרמפיסט? האם בעל מונופול פגע בזכות הקניין של הצרכן? אז מה מקנה לצרכן כלשהו זכות מוסרית לכפות על היצרן את המחירים שהוא רוצה לשלם?

    היותו של אדם כלשהו "חלש", או "מסיע טרמפיסטים", או "מוכשל שוק" לא רלבנטית. רלבנטי רק דבר אחד: הפגיעה של אותו אדם בזכויות החרות והקניין של האדם האחר – החזק, הטרמפיסט ומכשיל השוק. הכפייה היא המעשה הלא-מוסרי, התוקפנות שאותו "חלש" מפעיל.

    מקובל עלינו שליוסי "החלש" אסור לתקוף ולשדוד את צביקה "העשיר" בלילה חשוך בסמטה אפלה. אם ל"חלש" אסור להפעיל כפיה ותוקפנות, כי זה לא מוסרי, מדוע כאשר המדינה היא שמפעילה את הכפייה והתוקפנות, אותו מעשה-רע לפתע נהיה מוסרי?!

    המדינה שהיא ישות משפטית לא-ממשית (בדומה לחברה בע"מ) הופכת מגורם שנועד להגן על זכויות הפרט לכלי להפעלת תוקפנות חוקית. כלי בידי אנשים מאד ממשיים (לא קיימת אפשרות אחרת): קבוצות לחץ, לוביסטים, וחברי כנסת שיוזמים את החוקים לביסוס התוקפנות מצד המדינה באמצעות חוקים – כל אחד ומניעיו ואמונותיו, כל אחד ושכרו. אין בהכרח קשר בין חוקי מדינה לבין מוסר. גם בצפון קוריאה יש חוקים.

    אז מה...
    זה מגונה לעזור לחלש? זה לא בסדר ללמד את הטרמפיסט לקח? צריך למחוא כפיים למונופוליסט? לא, לא ולא.
    אפשר וצודק לטפל ב- features אלה, אבל... ללא התוקפנות והכפייה של המדינה.

    ה"חלש" באמת חלש. הוא זקוק לעזרה. העזרה יכולה להגיע מהחזק. יש לו די והותר. זוהי גמילות חסדים, סולידריות. היא יכולה לנבוע ממצווה דתית, או ממצוות לב הומניסטית. מתנדב, המנקה את הבית ועושה קניות לשכנו הישיש הערירי, עושה מעשה טוב. זהו התחליף הצודק לביצוע אותן הפעולות בסטטוס של עבד (שעובד בכפייה ובניגוד לרצונו עבור אחר). תרומה מרצון לנזקקים היא ערך אנושי. היא האלטרנטיבה הראויה לסחיטת אותו סכום באיומי אקדח.

    איזה משוואה לוליינית הצליחה ליצור שוויון בין תרומה מרצון ועזרה לזולת לבין מסים, בין רצון טוב לבין כפייה? ואיך שיווק משוואה זו עובר ללא כל ערעור את הרדאר המחשבתי והמוסרי של כל אדם (כמעט)?

    הטרמפיסט נבלה? הוא טפיל וזה מקומם? אכן.
    מה עושה נהג מכונית שלא רוצה להסיע טרמפיסט? מאד פשוט, הוא לא מסיע אותו. כך יכולה לנהוג גם מדינת חופש. היא לא תמכור לטרמפיסט את שרותיה. סירבת להשתתף במימון שרותי ההגנה? אתה טרמפיסט (כי אין דרך לסנן אותך משירותי ההגנה שהמדינה מספקת) – אין בעיה. לא נכפה עליך מיסים, אבל אין לך הצדקה מוסרית לתבוע ששרותי מדינה אחרים יחולו עליך. פושעים יפגעו בך? המשטרה ובית המשפט לא מטפלים באנשים כמוך. במציאות העולמית הקיימת, כדי להיכנס למדינה כלשהי נדרש דרכון, ורק למדינות יש סמכות להנפיקו. אתה רוצה לנסוע לחו"ל וצריך דרכון? רוצה להצביע בבחירות? תישאר ברצון.

    • למותג 'קוקה קולה' נתח שוק עצום. הוא נחשב למונופול בתחום משקאות הקולה, וככזה הוא כפוף לרגולציית ההגבלים העסקיים ("חוק התחרות"). האם לצרכן בישראל אין ברירה אלא לשתות 'קוקה קולה' ? לצרכן יש ברירה. אפילו מספר אפשרויות: 'פפסי קולה', ו'קולה RC'. אפילו סתם מים. והמאלף שהן זולות מ'קוקה קולה'.

    שאלה מעניינת היא כיצד הגיעה 'קוקה קולה' למעמד של מונופול, ולנתח שוק כה גדול? התשובה המפתיעה: רוב הצרכנים מעדיפים לשתות קולה על פני מתחרים. הצרכנים הם שהפכו את 'קוקה קולה' למונופול. החברה מנצלת את הביקוש הרב למוצריה, (ואולי) גובה מחירים בהתאם.
    רוצים ללמד את קוקה קולה לקח? רוצים להפסיק למחוא כפיים למונופול? קדימה. מה הבעיה?! פשוט הזיזו את עצמכם 2 מטר ימינה או שמאלה, בעמדכם מול מדף המשקאות, והופ! 'קוקה קולה' יחדל להיות מונופול. סביר שבמהרה גם המחיר ירד. רוצים פתרון אחר? לכו על חרם צרכנים.

    המדינה פותרת את "בעיית החלשים" באמצעות תשלומי העברה ורגולציה (למשל חוק שכר מינימום). לא חייבים להיות קפיטליסט קיצוני כדי להתנגד לזה. הרי במקרים רבים תשלומי ההעברה לא מגיעים לידי החלשים באמת אלא למי שחזקים בלשרוף צמיגים. גם קל להבין ששכר מינימום פוגע דווקא בחלשים ביותר. קפיטליסט טוב יתנגד לתשלומי העברה אפילו לחלשים באמת, שכן העזרה לאותו מיעוט קטן צריכה להיעשות מתוך רצון טוב של התורמים, מתוך סולידאריות – לא בכפיה. זו לא בעיה של המדינה.

    אבל, גם קפיטליסטים נכבשים תחת גלגלי הרטוריקה החברתית המוצלחת. רבים וטובים רואים את הטרמפיסט ואת כשל השוק כ"בעיות" שאפילו מדינה קפיטליסטית צריכה לפתור. מדוע? כי תפקיד המדינה הקפיטליסטית להגן על התחרות החופשית, ולהילחם במונופול, לדוגמא, שפוגע בתחרות החופשית.

    נקודת המוצא שלהם היא כלכלית-הנדסית; וזו מחוזקת בגישה מוסרית-תועלתנית: למקסם את התועלת למירב האנשים. טעותם נובעת כבר מנקודת המוצא, ומכאן ואילך הסטייה מתרחבת: התעלמות (או "התפשרות") מזכותו הטבעית של הפרט לחירות ולקניין. לטעמם, עומדת למדינה הזכות והרשות – וכמובן הסמכות – לפגוע בחירות ובקניין, ב"מקרים מוצדקים", או בלשון בית המשפט "לתכלית ראויה". לדוגמה: הגנה על תחרות חופשית, או "טובת הציבור" – תועלת למירב האנשים.

    ומה עם המיעוט, אפילו הקטנטן שמשלם את המחיר, שחירותו וקניינו נפגעים? אין תשובה ולא יכולה להיות תשובה. רשות התחרות מגינה על הציבור מפני המונופוליסטים החמדניים, נכון? רק שבין השורות נחבאת ההנחה שהמונופוליסט איננו חלק מ"הציבור". למה איננו חלק מ"הציבור"? אין תשובה.

    מדינת החופש רואה אנשים, פרטים. היא לא רואה "ציבור" או "טובת הכלל". מדוע? כי אין חיה כזו. "ציבור" הוא ישות מדומה. אדם, פרט, הוא ישות אמיתית. מדינת החופש נועדה להגן על זכויות החירות והקניין של האדם, הפרט.

    הערה: השימוש במשפטים השגורים "המדינה פותרת" או "המדינה מגינה" הוא לנוחיות הטיעון בלבד. במציאות – המדינה לא מצליחה, למרות המאמצים והתקציבים, "לפתור" או "להגן".

    לוי שרגאי

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה