kav

"קו ישר" מציג מבנה חלופי למדינת ישראל המבוסס על כלכלה חופשית וחירות הפרט – כך נהיה למדינה העשירה בעולם. מזעור בחישת המדינה בכלכלה ובחברה. קיצוץ הר חוקים מיותרים שליישומם נדרש מגזר ציבורי ענק ובזבזני. קץ ל"משטר החלוקה" של כסף וזכויות יתר לקבוצות לחץ ול"זכאים".
  1. בין אם מאמינים שהבחירות האחרונות "נגנבו" ובין אם לאו, וגם אם אתם מאמינים שהיו כשרות – ברור שמערכת הבחירות האמריקנית בלתי אמינה לחלוטין, ממש מזמינה זיופים. אין ספק בנקודה זו. יש סיבות לכך.

    2587

    האם הבחירות האחרונות בארה"ב נגנבו או זויפו (כטענת טראמפ)? לדעתי, קרוב לוודאי שכן. אפרט ואנמק בהמשך.

    אני רוצה להתחיל בשתי הערות. ראשית, שיהיה ברור: ביידן זכה בבחירות ויושבע לנשיא ב-20 לינואר. אבל, בלי קשר לעמדתו הפוליטית של אדם (אם הוא תומך בטראמפ המצייץ או ביידן הפוחלץ) יש מקום לדון בשאלה האם מערכת הצבעה בארה"ב (הדמוקרטיה הוותיקה, העשירה והגדולה בעולם) היא תקינה ואמינה?

    הערה שנייה מתייחסת לבחירות אלה, של 2020 (וגם של 2016): התוצאה הייתה למעשה תיקו. בשש מדינות ההכרעה, ההפרש בין טראמפ לביידן היה בערך 1% או פחות. לא ניתן לספור 7 מיליון קולות (למשל, מספר הקולות בפנסילבניה) עד כדי דיוק גדול מ-1%. במצב תיקו, הטענה “הבחירות נגנבו” לא תופסת, אינה הגיונית. לא משנה מי הוכרז כמנצח, התוצאה מקרית.

    שש מדינות ההכרעה (PA, AZ, GA, WI, MI, NV)

    מערכת הבחירות בארה"ב שונה משלנו וההבדל גדול. אצלנו יש מרשם אוכלוסין בו רשומים כל אזרחי ישראל, לכל אחד יש תעודת זהות ממשלתית. בהקלדה אחת, מחשב משרד הפנים פולט רשימת בעלי זכות בחירה עדכנית ומדויקת, ומקצה קלפי לכל בוחר. הבוחר מתייצב בקלפי, מזדהה באמצעות תעודת הזהות ומצביע. פשוט ואמין.

    בארה"ב אין מרשם אוכלוסין. פשוט אין. ההצבעה היא באחריות ובארגון המדינות (לא הממשל הפדרלי), ולכל אחת מ- 50 המדינות יש חוקים וארגון קצת שונים. הרוצה להצביע חייב להירשם בפנקס הבוחרים, כל מדינה והפנקס שלה. ההרשמה נעשית בדרך כלל במשרד הרישוי – יחד עם הוצאת רישיון נהיגה. לעיתים הנרשם לא נדרש להציג שום מסמך או תעודה. הוא פשוט ממלא טופס ומצהיר שהוא אזרח בעל זכות בחירה ובזה תם הרישום. המדינות לא בודקות כלום – הן לא מסוגלות. לא נבדק אם אכן לנרשם יש זכות בחירה – כלומר, שהוא בכלל אזרח ארה"ב. בארה"ב חיים עשרות מיליונים שאינם אזרחים – חלקם שב"חים, אחרים שוהים "זמניים" (ויזה של סטודנט או עובד זמני), לא בודקים אם הנרשם רשום כבר במדינה אחרת (רישום כפול), ולרוב לא מוחקים מהרשימות אזרחים שנפטרו. בקלפי עצמה – לא נדרש הבוחר להציג תעודת זהות – אין "תעודת זהות" בארה"ב.

    על חורים אלה נוספה בשנים האחרונות ההצבעה בדואר. בעבר שאלו (בארה"ב): "איך יצביעו אלה שלא יכולים להגיע לקלפי? למשל, החולים המרותקים למיטה?" אז נמצא הפתרון – הצבעה בדואר. מי שלא יכול להגיע לקלפי ישלח בקשה מנומקת (עם מסמכים המוכיחים את מצבו) ויבקש טופס הצבעה בדואר. אם המבקש עומד בקריטריונים, ישלחו לו טופס אישי, ימלא, יחתום וישלח חזרה בדואר (במעטפה כפולה). איך ידעו שהאדם הנכון הצביע? ישוו את חתימתו בטופס ההצבעה מול חתימתו בעת שנרשם בפנקס הבוחרים. יפה ונחמד בתיאוריה. בהתחלה לא היו הרבה מצביעים בדואר, ולרוב כלל לא טרחו לספור את הקולות מהדואר, כי הם היו מעטים והבחירה כבר הוכרעה ללא קולות אלה. כולם היו מרוצים.

    אבל השנה צעקו "קורונה, קורונה" – אסור להכריח אנשים להגיע אישית, לעמוד בתור לקלפי ולהסתכן בהידבקות (מותר כמובן להשתתף בהפגנות המוניות אלימות במשך חודשים). אז קבעו שכל אחד רשאי להצביע בדואר. כלומר, יפנה, יבקש (ללא הנמקה) ויקבל טופס הצבעה. היו מדינות שהגדילו לעשות ושלחו לכל המצביעים הרשומים בפנקס טפסי הצבעה בדואר, מבלי שאלה ביקשו – מיליוני טפסים. לא פלא שבבחירות אלה הגיע מבול של טפסים בדואר כ- 30% - 40% מכל הקולות! איש אינו מסוגל לבדוק כמות כזו של טפסים. אי אפשר לבדוק מי שלח, לא מעשי להשוות חתימות, ולא כלום. הכניסו את מיליוני הטפסים לקלפי וספרו אותם ללא שום בדיקה (כמובן שטענו שבדיקה נעשתה…).

    בין אם אתם מאמינים שהבחירות האחרונות נגנבו ובין אם לאו, וגם אם אתם מאמינים שהיו כשרות – ברור שמערכת הבחירות האמריקנית בלתי אמינה לחלוטין, ממש מזמינה זיופים. לא יכול להיות ספק בנקודה זו, ובייחוד עם פתקי הדואר. אז מדוע היא כזו? מה, האמריקאים מטומטמים ולא רואים את החורים? מסתבר שיש סיבות.

    ארה"ב היא מדינה עם מסורת ארוכה של גזענות. מאז שחרור העבדים השחורים בעת מלחמת האזרחים, ב- 1863, ואחרי זה – ניסו הלבנים למנוע מהשחורים את ההצבעה – בייחוד במדינות הדרום, אבל לא רק. הם הקשו על הרישום בפנקס הבוחרים, ולעיתים הפחידו את השחורים ולא נתנו להם לגשת לקלפי, ניסו להערים קשיים ופרוצדורות.

    כיום, אנשי המפלגה הדמוקרטית מאמינים כי 90%-80% מהשחורים ובני מיעוטים – מצביעים למפלגה הדמוקרטית. לכן, הקלה בנוהלים ואי הקפדה על פרוצדורות ואבטחה יביאו יותר מצביעים לקלפי וכך גם תוספת קולות למפלגה הדמוקרטית. שיקול זהה קיים לטובת אי הקפדה על הצבעתם של כאלה שאינם אזרחים ואין להם זכות הצבעה.

    מסורתית, פחות מ- 60% מבעלי זכות ההצבעה משתתפים בבחירות בארה"ב. לדמוקרטים חשוב שיצביעו כמה שיותר אנשים (הצבעה חוקית או לא) מאשר הבטחת אמינות הבחירות. כאשר היו ניסיונות להנהיג כללי הצבעה בטוחים יותר – למשל, להתיר פחות הצבעות דואר, או הצגת תעודה מזהה בעת ההצבעה – צעקו הדמוקרטים: "גזענות!" וחסמו כל ניסיון בכיוון זה.

    האם הבחירות האחרונות "נגנבו"? זויפו?

    לפחות 40% מהאמריקאים חושבים כך, כולל כ- 20% מהדמוקרטים. לא מפתיע. כולם יודעים שמערכת הבחירות לא בטוחה, שקל לזייף – כי אין אבטחות מוצקות. לכן, קל וסביר להניח שהיו זיופים. נעשו ניתוחים סטטיסטיים שמצביעים בבירור שהתוצאה לא סבירה (מבחינה סטטיסטית) כלומר – קיימת הסתברות גבוהה שהתוצאה מלאכותית (מזויפת). זו אינה הוכחה חותכת. גם תוצאה בעלת הסתברות סטטיסטית נמוכה – אפשר שהתרחשה באמת, ללא זיוף.

    מה ששכנע אותי שכנראה היה זיוף הוא הנתון הבא (שאינו שנוי במחלוקת): במדינת פנסילבניה (לדוגמה) הצביעו כ- 7 מיליון בוחרים. 4.5 מיליון הצביעו אישית בקלפי – מבין המצביעים בקלפי טראמפ קיבל ⅔ מהקולות – 3 מיליון, לעומת 1.5 מיליון לביידן. 2.5 מיליון הצביעו בדואר. מבין אלה קיבל ביידן 80% מהקולות (כ- 2 מיליון קולות) וטראמפ 20% (כחצי מיליון). מה שייצר תיקו – כ- 3.5 מיליון לכל מועמד. ביידן ניצח בזכות הפרש קטן של כ-70 אלף קולות.

    כיצד זייפו? ובכן – פעילי הדמוקרטים הציפו את הרחובות בשכונות, בעיקר בערים הגדולות, ואספו את מעטפות ההצבעה שנשלחו בדואר (אולי ביקשו רשות מהנמענים ואולי אספו מתיבות הדואר) – מילאו את הטפסים ושלחו את מעטפות ההצבעה בדואר. כל כך פשוט. מדוע הרפובליקנים לא עשו אותו דבר? שאלה טובה. כי הם לא היו מאורגנים… כי הם היו תמימים. האם יש הוכחה חותכת שזה מה שקרה? לא. אבל – קשה להשיג הוכחות חותכות… בייחוד כאשר מסרבים לחקור.

    יעקב

    נ.ב. זיופים בבחירות בארה"ב אינה תופעה חסרת תקדים… אפילו לא נדירה במיוחד.

     הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  2. על פי תכנית "כנסת 2040" צפויה פעלתנות-יתר של הכנסת: אלפי חוקים חדשים, הידוק מתמשך של רגולציה, הצרת חופש האזרח. וזאת, כדי למלא את עיקר תפקידה: הסדרת הפגיעה בזכויות הפרט.

    2586

    לפני למעלה משנה הוגשה התכנית להרחבת בניין הכנסת בירושלים. לאחרונה התקדמה התכנית אל הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ופורסמה להתנגדויות הציבור.

    לא נדון באדריכלות ובעיצוב של "התוספת", אלא במשתקף מהתכנית לגבי התרחקות מדינת ישראל מאידיאל חופש הפרט כערך עליון ומגמת הידוק צבת המשטר על החופש שלנו. מעניין מה ניתן להסיק מתכנית אדריכלית.

    צביעות השליט

    ראשית, תופעת "צביעות השליט" – חוק שאוסר על הנתינים, מתיר למלך ושריו. עץ בודד במגרש של השכן עלול לעכב פרויקט בניה במגרש שלכם, כדוגמת פינוי-בינוי, לחודשים ארוכים. העירייה תטען כי הבנייה שלכם עלולה לפגוע בשורשיו של העץ בחצר השכנים. העירייה תחייב אתכם לגייס חתימות של 75% מבעלי הבניין השכן, בו נטוע העץ, כדי לאפשר לכם לבנות מרתף או חניון תת-קרקעי בגבול המגרש שלכם. לפעמים יזם נדרש לתכנן מחדש בניין שלם בגלל "שורשי עץ השכנים".

    במסגרת "הרחבת הכנסת" ייעקרו 716 עצים ותיקים ללא ניד עפעף. למה לכם מותר מה שנאסר עלינו?

    הנבחרים דרשו להוסיף 1000 מקומות חניה, פי שלושה מתקן החניה המחמיר שנכפה על כל יזם בישראל. בסוף "יתפשרו" כנראה "רק" על חריגה פי שניים מהתקן. חוקי החניה, שהם עצמם קבעו עבור ההמונים הנבערים, לא מיועדים למורמים מעם. הם לא מעלים בדעתם להגיע "לעבודה" באופניים או בתחבורה ציבורית כפי שמטיפים לנו – "החינוך מחדש" נועד לעם בלבד.

    אנחנו מחזיקים בדעת מיעוט כי מדינה צריכה להתנהל על בסיס הסכמה מרצון חופשי בין אנשים פרטיים. מי שמסכים לחיות במדינה משאיר את האלה והאקדח מחוץ למשחק. אין לשום אזרח זכות לדרוש ולכפות על אזרח אחר את מימון צרכיו. יישום עיקרון מוסרי זה אוסר, גם על המדינה, לכפות בכוח על אזרח לממן בכפיה את צרכיו של אזרח אחר.

    חברת אנוש סולידארית לא תיטוש מסכנים, אלא תצמיח ארגונים וולונטריים לסיוע הדדי מרצון. כך התנהלו קהילות יהודיות במשך מאות שנים ממרקש ועד לאודסה. כך (בערך) התנהלה ארצות הברית עד לתחילת המאה העשרים. מיליוני מהגרים עניים חסרי-כל הגיעו לחופיה. ההבטחה היחידה של אמריקה הייתה חופש ומעורבות מינימלית של השלטון בחייך. חופש שהביא לשגשוג והפך את אמריקה למעצמה.

    תפקיד הכנסת: הסדרת הפגיעה בזכויות הפרט

    אלפי הצעות החוק המוגשות מידי שנה, ורוב החוקים שמתקבלים לבסוף בכנסת – לא מגינים על זכויות הפרט ועל החופש, אלא מסדירים את הפגיעה בזכויות הפרט למען קבוצות לחץ שלרוב מיוצגות על ידי לוביסטים וח"כים אינטרסנטים.

    אפילו הצעת חוק תמימה וחיובית לכאורה יכולה לעמוד בסתירה לזכויות הפרט, לדוגמה: "הצעת חוק לא תעמוד על דם רעך" – תשלום תגמולים לבני משפחתו של אדם שנפטר בעת הצלת חיי הזולת. אכן, חשוב לעודד רוח התנדבות נעלה. אבל מדוע לכפות על הקשישה מחדרה לממן עידוד רוח התנדבות בניגוד להעדפותיה בעת הזאת? המטרה נעלה – אבל זו צריכה להתבצע על ידי עמותה שתגייס תרומות מרצון. הצעת החוק "מסדירה" את החרמת חלק מחסכונותיה של הקשישה מחדרה באמצעות מיסוי, הכפייה של המחוקק פוגעת בזכות הקניין של הקשישה הנצחית.

    בכנסת קודמת הוגשו כמעט 7,000 הצעות חוק, מתוכן התקבלו והפכו לחוקים חדשים כ- 600. בין "הישגי" חקיקת-היתר בשנים האחרונות אפשר למנות את חוק הפיקוח על הגמ"חים (גמילות חסד). הגמ"חים הסתדרו מצוין לפחות אלף שנים, בקהילות היהודיות, בלי פיקוח ממשלתי; חוק הפיקוח על מעונות לפעוטות שהפך את תהליך ייזום מעון לכמעט בלתי אפשרי; חוק העיסוק באופטומטריה (אם אין לכם רישיון – אתם עבריינים); חוק עידוד מעורבות סטודנטים בפעילות חברתית ועוד רבים אחרים. יוזמות חקיקה אלה הן דוגמאות לפגיעה בחופש שלנו: אסור לנו להקים גמ"ח, אסור ליזום מעון לפעוטות, כופים עלינו לממן "פעילות חברתית" של סטודנטים.

    על כל הצעת חוק מתקיימים דיונים בוועדות הכנסת, "מומחים" מוזמנים לחוות דעה, לוביסטים מטילים מצור על ח"כים, נדרשים משרדים לפגישות ואולמות לדיונים. עוד אלפי מטרים רבועים של בנייה נדרשים לתמיכה ב"פעלתנות" הענפה של הכנסת.

    הכנסת אינה מייצגת "סמל שלטוני ריבוני" כמוסבר בספרי האזרחות בתיכון. היקף פעילותה הגדל, מייצג בעיקר את היקף הפגיעה בחופש האזרח – את הצמיחה בהיקף הכפייה השלטונית והביורוקרטיה המתלווה אליה.

    תוספת השטח הנדרש לכנסת – מדד לצמיחת הכפייה השלטונית

    תוספת השטח הנדרשת לפעילות הכנסת עד 2040 (לפי התכנית) מסתכמת ב-73,000 מ"ר – בערך כשטחו של מגדל משרדים בן כ- 40 קומות. מדובר ב-35 לשכות נוספות לחברי כנסת, חדרי דיונים, מתחמים לוועדות, חדרים למפגשי סיעות, חדרי התייעצות (וכי היכן ייפגשו בדיסקרטיות עם הלוביסטים?). הוועדה המחוזית מתנגדת בינתיים לבניית 30 חדרי מלון לח"כים שגרים מחוץ לירושלים, ומעדיפה "חדרי מנוחה" צמודים ללשכת הח"כ. כלום יש ספק שחדרים אלה יצמחו עם הזמן ל-120 סוויטות משפחתיות? למה רק למשפחות טייסים בחיל האוויר מותר לגור בבסיס?

    הוגי התכנית מדברים על "תחזית" להגדלת מספר חברי הכנסת ל-140. יש כבר לחשושים – אם הגענו ל-36 שרים בממשלה, מה רע ב-140 חברי כנסת? ספק גדול עם הפאנלים הסולריים המתוכננים להתקנה על הגגות החדשים יספיקו כדי לספק חשמל למכונות האספרסו בלשכות הח"כים, אבל הם בטוח משדרים נאותות אנרגטית אופנתית.

    התכנית משקפת לצערנו את ההנחה שצריך לצפות (עד 2040...) לאלפי חוקים חדשים, רגולציות חדשות, ביורוקרטיה שרק תצמח, מגבלות נוספות והצרת חופש הפרט. הציפייה שבבסיס התכנית היא שהמדינה תמשיך להשתלט, באמצעות מיסוי, על חלק הולך וגדל של פירות עבודתנו. הרי זו עיקר עבודתם של "הנבחרים".

    מוטי היינריך

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  3. עשור של שגשוג מתמשך במשק יוצר "עודפים" במטבע חוץ. שער הדולר אמור היה לרדת אפילו ל-2 ₪ לדולר. מחירים אמורים היו לצנוח. בנק ישראל בולם מלאכותית את התחזקות השקל ומונע את הוזלת עלות המחיה בישראל.

    2548

    בנקים מרכזיים (כמו בנק ישראל) הוקמו כבר לפני מאות שנים כמוסד משותף למספר בנקים. קיים צורך של בנקים פרטיים בגורם מתווך בין בנקים מסחריים במטרה לייעל את הפעילות הפיננסית בין בנקים, או לצורך הנפקת שטרות נייר סחירים ("כסף") כנגד הפקדת זהב בבנק. הצורך בגוף בנקאי משותף למספר בנקים התגבש באופן וולונטרי על ידי השוק.

    במאה ה-20 הקימו מדינות בנקים מרכזיים שקיבלו סמכויות "לניהול" הכלכלה. אלה צמחו ושמנו בהיותם חלק מזרועות השלטון. בנק ישראל היה לסוג של "ממשלה כלכלית" מקבילה וגורף תחת משקלו הרגולטורי תחומי כלכלה נוספים. תפקודו ה"נכון" של בנק ישראל נובע מהשקפת עולמם האישית של ראשיו.

    כך לדוגמה, הפך בנק ישראל ממפקח שקובע יחסים פיננסים מחייבים לבנקים כדי "לשמור על יציבותם", למנהל-על בפועל של הבנקים. הוא שקובע מי רשאי להתמנות כמנהל, מה יהיו גובה העמלות שבנק מסחרי גובה, נוהלי עבודה לפרטיהם ועוד. המעורבות של בנק ישראל הגיעה לקיצוניות בנזיפה למנכ"ל בנק הפועלים על כי לא דיווח בזמן לבנק ישראל על הטרדה מינית של עובדת בנק בכירה.

    ברוח התקופה ניכס בנק ישראל לעצמו גם משימות "חברתיות" – בעיקר תמיכה "בצמיחה, בתעסוקה, וצמצום פערים חברתיים". במסגרת חזונו המורחב הבנק גם רואה עצמו כגורם מחנך ב"קידום מודעות פיננסית-בנקאית", ב"קידום חדשנות בתחומי הבנקאות" – והכול תחת כותרת ריקה ונפוחה: "תמיכה בצמיחה בת-קיימא ומכלילה". הבנק גם מתחרה באוניברסיטאות ובלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומחזיק מחלקת מחקר משגשגת ושמנה שעוסקת ב"קידום המחקר הכלכלי והמידע הסטטיסטי" – הכול כמובן למען העם – ‏ל"הרחבת ההנגשה של המידע הסטטיסטי לציבור הרחב ולחוקרי הכלכלה".

    אז כמה עולה לנו התענוג? בערך 1.2 מיליארד שקלים לשנה, כאשר כרבע מהסכום מיועד לשלם את הפנסיה המכובדת של גמלאי הבנק. לא פלא שהבנק הצומח נזקק לשפץ את הבניין שלו בירושלים בסכום עתק של כ-420 מיליון ₪ – כסף של "אף אחד" ועל חשבוננו. אבל, זה ממש "הכסף הקטן" בנזק שמוסד זה גורם לנו.

    בנק מרכזי וממשלה לא יוצרים צמיחה כלכלית, לא יוצרים עושר לאזרחי המדינה, לא מעלים את רמת החיים שלנו – את יכולתנו לקנות יותר מוצרים ושירותים מפירות עבודתנו. עושר נוצר על ידי יזמים שמשקיעים, מסתכנים, מפתחים מוצרים ושירותים. המוצרים מפירות יוזמתם נמכרים למאות מיליוני אנשים שקונים אותם מרצונם החופשי כי הם עונים לצורך שלהם. תהליך יצירת העושר על ידי יזמים (חברות ענק או דוכן פלאפל) מעסיק בסיס ענק של עובדים – כך מחלחל העושר לכל השכבות.

    במציאות הנוכחית, קיימת דרך אחת בלבד שהמדינה יכולה לעזור בתהליך צמיחת העושר שלנו: להפסיק לעשות. לצמצם בקביעות ובהתמדה את מעורבותה בכלכלה ובחברה, לצמצם את המגבלות על חופש האזרח לבנות, ליזום ולהרוויח. להקטין את הכפייה על האזרח לממן את "העשייה הממשלתית" המיותרת. בנק ישראל הוא חלק נכבד ממנה. יש כמובן גם עשייה ממשלתית חיונית, כמו הגנה על הביטחון.

    במדינת חופש בה ל"מדינה" אין תפקיד כלכלי, אין צורך שבנק ישראל יתחרה במדינה בעשייה מיותרת. לא צריך את "המחקרים" שלהם. החוקרים? שיעבדו באוניברסיטה. אין לנו צורך ב"חינוך הפיננסי" שלהם, ו"בצמיחה" הם לא מסוגלים לתמוך. אפילו היומרה "לפקח על הבנקים" בלתי אפשרית – ההיסטוריה הכלכלית בארץ ובעולם מוכיחה זאת. "השמירה על יציבות הבנקים" מסתכמת בהגנה מתחרות על קרטל הבנקאות שבנק ישראל יצר.

    "מדיניות מוניטארית" – הנזק העצום של בנק ישראל

    המונח המפוצץ מתייחס בעיקר לקביעת שער הריבית בהלוואות לטווח קצר שמשפיע על הריבית במשק, וכן לשליטה בכמות הכסף שמסתובב במשק (לא בעושר). גם ה"ויסות" של שער ה"דולר" הוא חלק מ"המדיניות המונטארית".

    במדינת חופש אין צורך במדיניות מוניטארית. הריבית צריכה להיקבע על ידי הביקוש וההיצע של הלוואות כמו מחיר העגבניות בשוק, שער הדולר צריך להיקבע על ידי שיווי משקל בין הביקוש וההיצע למטבע חוץ. מדינת חופש לא מנפיקה אגרות חוב כי תקציבה מאוזן, או נמצא בעודף קטן כדי לצבור רזרבה לשעת חירום (אסון טבע או מלחמה).

    המציאות האידיאלית לא תתקיים, לצערנו, בעתיד הנראה לעין – אז יש לנו "מדיניות מוניטרית". יושבים אנשים בשר ודם בבניין המשופץ של הבנק בירושלים ומחליטים על "מדיניות". מדובר באנשים רגילים כמו השכן ממול. המשכורת, הפנסיה, הרכב הצמוד והחופשה מובטחים – יש קביעות וגם ועד עובדים. בניגוד לעצמאי או איש עסקים הם לא מסכנים אגורה מכיסם – מוחם מתנתק מ"העבודה" ברגע התנעת המכונית הצמודה בחניון הבנק.

    "מדיניות" יכולה להיות "נכונה" או שגויה. יעידו על כך חילוקי הדעות שנחשפים לעיתים נדירות מתוך דיוני הועדות בבנק ישראל. יעריך כל אחד מאתנו מה הסיכוי שהמלאכים בבניין המשופץ שוגים ב"מדיניות"? מי משלם על הטעות, הרי בטוח שהם לא אלה שמשלמים?

    אז מה "המדיניות" בשנים האחרונות ובייחוד השנה?

    בנק ישראל החליט שיש לו תפקיד ב"חלוקת העושר" במדינה: לקחת סכומים כבדים מרכושם של מיליוני תושבי ישראל ולהעביר את הכסף אל אותם הישראלים שמביאים מטבע חוץ (יצואנים, יזמים שמגייסים הון בבורסות בחו"ל, משקיעי חוץ שמשקיעים בישראל, מקבלי פנסיה מחו"ל ועוד). מדובר ממש בהעברת סכומים של מאות מיליארדי שקלים שעוברים מכיסנו אל הסקטור המועדף – זה קורה כבר תקופה ממושכת והתגבר בשנה האחרונה, כאן ועכשיו.

    המשק הישראלי בעשור האחרון היה במצב מצוין. מיליארדי דולרים זרמו לישראל כתמורה ליצוא, אקזיטים, העברות פרטיות והשקעות של זרים במשק הישראלי. השקל הישראלי אמור היה להתחזק מאד בעקבות העודפים המתמשכים בחשבון השוטף. כלומר, שער הדולר לדוגמה, היה אמור להתייצב על פחות מ- 3 ₪ לדולר, גם 2 ₪ לדולר אינו מספר דמיוני.
    קל לדמיין מה הייתה רמת המחירים בישראל אילו בנק ישראל לא היה מייקר את הדולר: החל מדלק זול ועד לבשר ולחם זולים בהרבה ממחירם היום – ובעשרות אחוזים. רמת החיים שלנו הייתה יכולה להיות גבוהה בהרבה.

    בנק ישראל מונע עלייה ברמת החיים שלנו באמצעות הדפסת שקלים וקנייה של מטבע חוץ. לפני כ-11 שנים החזיק בנק ישראל יתרות מטבע חוץ בכ- 40 מיליארד דולר. השבוע היתרות מתקרבות ל-170 מיליארד דולר! קרוב ל-40% מהתוצר השנתי בישראל.

    הכסף שנלקח מכיסינו באמצעות מניעת הוזלת יוקר המחיה, כמתבקש ממצבו הטוב של המשק, הוא מס שבנק ישראל הטיל עלינו – ייקור המוצרים בישראל. איך היינו מגיבים לכותרת הבאה:
    "מחיר סל המוצרים בסופרמרקט ומחיר הסטייק במסעדה צפויים לצנוח ב-30% – נגיד בנק ישראל חסם את ההוזלה".
    זה מה שקרה בעשור האחרון.

    מה עושה בנק ישראל עם יתרות מטבע החוץ? הוא משקיע אותם. כלומר, פקידי מדינה משקיעים כסף שלנו. האם הייתם מעבירים חסכונות פרטיים לניהולם של פקידי מדינה? הבנק משקיע במניות (בערך 15%) ואת היתרה באגרות חוב "בטוחות" של מדינות. בנק ישראל "שוקל" להגדיל את רווחיו באמצעות השקעה באג"ח של חברות בדרוג נמוך (הגדלת הסיכון). הבנק נמצא תחת לחץ של "מומחים" ואינטרסנטים להגדיל את השקעותיו בישראל – מי יהיו המאושרים שבנק ישראל ישקיע במניותיהם?

    כל דולר נוסף בהר הדולרים מגדיל את סיכון ההפסד לכלכלת ישראל. ריכוז "תיק" השקעות ענק בידי גוף אחד במקום שהכסף יישאר בכיסי מיליוני אזרחים שישקיעו, או יצרכו, כהבנתם המבוזרת. קיים גם סיכון שרוב פוליטי בממשלה ילטוש עיניו להר הדולרים ויעבירו לשימושם של השרים כנגד אג"ח דולרי שהממשלה תנפיק לבנק ישראל.

    מורכב מאד להקטין את הר הדולרים. כדי לנצלו לצרכים מקומיים צריך להמירו לשקלים, אבל זה לא מתאים ל"מדיניות", כי ייווצר תיסוף מהיר של השקל (יתחזק ל-2 ₪ לדולר...). אפשר אולי "להיפטר" מהדולרים בהשקעות בפרויקטים ענקיים של תשתית – נניח הגדלת שטח המדינה באמצעות בניית איים מלאכותיים לאורך החוף באמצעות חברות זרות שיקבלו תשלום במט"ח. אפשר גם להפוך את הדולר והאירו להילך חוקי בישראל. כלומר, יעשה שימוש בדולר במקביל לשקל לצורכי יום-יום לקניות, לתשלום משכורות, ולתשלום מיסים למדינה.

    בעיית הבנקים המרכזיים אינה רק ישראלית. הבנק היפני, האירופאי, האמריקני ואחרים מדפיסים מידי חודש מאות מיליארדים כבר יותר מעשור לקניית מניות ואגרות חוב בשוק, ולמימון תקציבי ממשלות. מדובר בלא פחות מהונאת פונזי עם סיכון מתגבר משנה לשנה. מטרתם היחידה היא דחיית משבר כלכלי לקדנציה של ממשלה אחרת תוך הגדלת ההימור. בינתיים זה מצליח. ביום בו הגלגלים ייעצרו, יגיע סופה של המערכת הפיננסית שהכרנו. נזקי הקורונה ייחשבו אז כ"מכה קלה בכנף".

    מוטי היינריך

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  4. נניח שהיסטריית האקלים מוצדקת והאדם הוא הגורם להתחממות – חייבים להציל את כדור הארץ. צריך להגיע לאפס פליטות דו תחמוצת הפחמן. חישוב כמותי מראה כי שמש ורוח אינם מסוגלים לספק את צרכי האנרגיה שלנו, וההשקעה בהם היא בזבוז הגובל בחוסר שפיות.

    הסכנה האקלימית

    אנרגיה מתחדשת היא סיסמה חדשה שצצה בשולי ההיסטריה האקלימית.

    הוויכוח על האקלים הוא קשה כי החלק המדעי מסובך, רב בו הנסתר על הידוע. אנו לא יודעים (בוודאי לא בצורה ברורה וכמותית) את כל הגורמים המרכיבים את האקלים ולכן חיזוי העתיד (בייחוד לטווח רחוק) הוא בלתי אפשרי. החממיסטים יגידו "אנו יודעים מספיק כדי לחשוש ברצינות מהתחממות גלובלית מאד מסוכנת, מעשה ידי האדם. "תאמינו למודלים"! הספקנים, מאידך, אומרים  – "אין בסיס מדעי מוצק לתחזיות האסון (למודלים), איננו יודעים אם, וכמה, תהיה ההתחממות ואיננו יודעים איזה חלק הוא מעשה ידי האדם (אם בכלל) ואיזה חלק נגרם ע"י הטבע". גם הספקנים אינם יכולים להוכיח בצורה חד משמעית שלא תהיה התחממות.

    המצב הוא  – אם כן  – תיקו  – לא יודעים מספיק.

    באים כאן החממיסטים ואומרים: למרות הידע החסר  – האסון האקלימי שחוששים ממנו הוא כל כך גדול שאנו לא יכולים לעמוד באפס מעשה ולחכות לראות כיצד ייפול דבר. גם אם לא הכול ידוע ומבוסס עד הסוף, חייבים לפעול דחוף, דחוף להצלת כדור הארץ מהאסון האקלימי הגדול שעלול להתרחש.

    האשליה המתחדשת

    בסדר, נניח, אבל איך נפעל? מה נעשה? איך נציל? עונים החממיסטים (ובעלי בריתם פעילי הסביבה): אנרגיה מתחדשת! נחדל משימוש באנרגיה ממקורות פחמיים, אנרגיה ממאובנים (פחם, נפט וגז), אנרגיה שמספקת היום כ- 95% מצרכינו, ונעבור להשתמש באנרגיה מתחדשת, נקיה, שלא פולטת פד"ח (פחמן דו חמצני). נפסיק לייצר גזי חממה. נגיע ל"אפס פליטות נטו" עד 2050. (חוקים נחקקו בבריטניה ובאיחוד האירופי). בסדר, נעבור לאנרגיה מתחדשת  – למה לא?

    הבעיה היא שלא קיימים מקורות אנרגיה מתחדשת מספיקים מבחינה כמותית. הציוויליזציה שלנו, הרווחה שלנו, הקיום שלנו  – בנויים על ניצול האנרגיה הפוסילית. אנו צורכים כמויות אדירות של אנרגיה. השמש והרוח, בהן תולים את כל התקוות הירוקות ואת כל ההשקעות הכספיות, אינן מסוגלות לספק אלא חלק קטן ביותר מצרכינו  – כפי שנראה בהמשך. חלק קטן מכדי להשפיע על האקלים ולהושיע, אפילו לפי המודלים של החממיסטים.

    לא קיימת היום טכנולוגיה שמאפשרת לקצור כמות מספקת של אנרגיה ממקורות מתחדשים. צריך להמשיך לחקור ולחפש. אולי יפתחו טכנולוגיות חדשות בעתיד. איזה טכנולוגיות יפתחו בעתיד והאם נצליח להפסיק את השימוש בנפט, פחם וגז  – אינני מסוגל לנבא (בניגוד למטיפים ירוקים). אבל – אפשר לאמור בוודאות: שמש ורוח אינם מסוגלים לספק את צרכי האנרגיה שלנו ולעולם לא יהיו. זה לא מדע אקלים, זה לא תחום מסובך ואין בו שום דבר בלתי ידוע. זו שאלה הנדסית פשוטה, חישוב כמותי קל, התוצאה ברורה והתשובה חד משמעית. שמש ורוח אינם מסוגלים לספק את צרכי האנרגיה שלנו, וההשקעה האדירה בהם עד כה היא ברכה לבטלה, בזבוז אדיר הגובל בחוסר שפיות. 15 עד 20 שנות התקנה של מתקנים כאלה, בכמויות גדולות, בכל העולם – מוכיחים בצורה מעשית ומעבר לכל ספק (למי שלא יודע לעשות חשבון מראש) ששמש ורוח אינם מספקים מספיק אנרגיה. בכל זאת ההתקנה של מתקנים כאלה נמשכת בלהט רגשי-דתי, תוך התעלמות מעובדות וחישובים, הגיון ומציאות.

    התפוקה הזעירה של לוחות השמש

    לוחות השמש הפכו לדת החדשה של העולם המודרני. כולם "יודעים" את הסיסמה שהשמש תספק לנו "אנרגיה נקייה, בשפע ובזול" והיא ישועתנו. אכן השמש מספקת את האנרגיה לכל צורות החיים על פני כדור הארץ. אבל לוחות השמש (תאים פוטו-וולטאיים PV) – המייצרים חשמל זה סיפור אחר: יכולתם לקלוט כמות טובה של אנרגיה מהשמש ולהפכה לחשמל הדרוש לנו קטנה מאד. פעילים ירוקים אינם מודעים ומסרבים ללמוד על בעיות טכניות ומעשיות. הם חיים בעולם מופשט של אידיאות, בו "השמש היא המושיע" ואנרגיית שמש אינסופית עומדת לרשותנו. עד כמה מעט מאנרגיית השמש אנו מסוגלים לנצל בפועל, באמצעים שבידנו, אני רוצה להמחיש בפוסט זה באמצעות דוגמאות כמותיות –מספריות.

    2584 1

      הנה לוח שמש טיפוסי  (מבט מלפני ומאחור).

     גודל הלוח הוא 1.664 מ' X  0.998 מ' או 1.66 מ"ר (נניח גודל של מיטת-יחיד), הוא מסוגל לנצל כ 17%-20% מהאנרגיה של השמש והוא מפיק (תפוקה מקסימלית) 280 וואט חשמל. זה מספיק להפעלת 3 נורות ליבון לתאורה או, אולי, 10 נורות מסוג לד. בשביל להפעיל קומקום חשמלי או מייבש שיער ביתי צריך 7-8 לוחות כאלה. להפעלת מדיח כלים, מייבש כביסה או תנור אפייה ביתי צריך 12-15 לוחות כאלה... (וזה רק בשעות הצהרים כאשר השמש החזקה ביותר, מקסימום 6 שעות ביום). התפוקה של לוח זה היא כ- 168 ואט למ"ר, והיא כנראה גבוהה מהממוצע. בארץ מציעים מערכת שהתפוקה שלה רק 111 ואט למ"ר, ומערכת אחרת שהתפוקה שלה 155 ואט למ"ר.

    כמה חשמל צורכת דירת מגורים טיפוסית? פעם (לפני שהיו מזגנים ומייבשי כביסה), בדירות שיכון קטנות עשו חיבורים 25 אמפר שהוא 5750 ואט, בדירות בינוניות עושים חיבור 40 אמפר שפירושו 9200 ואט. היום עושים בדירות גדולות או בתים פרטיים חיבור תלת פזי, 3X25 אמפר שהם 17500 ואט, או 3X40 אמפר שהם 27600 ואט. במושגים של לוחות שמש צריך, בהתאמה: 21 לוחות, 33 לוחות, 63 לוחות ו- 99 לוחות. במטרים מרובעים זה יוצא: 35 מ"ר, 55, 105, 165 מ"ר לוחות לדירה (או בית) אחד. וזה מספק את הצריכה רק בשעות זריחת השמש – כ 6 שעות ביום, 300 ימים בשנה (באקלים שלנו).

    נסתכל על זה בצורה אחרת: צריכת השיא של ישראל (בימים חמים בקיץ או בלילות קרים בחורף) היא כ- 14 GW. לו ניסינו לקבל צריכה זו מלוחות שמש צריך כ- 50 מיליון לוחות כאלה, כלומר כל תושב ישראל (כולל תינוקות וזקנים) צריך לסחוב על גבו 5 לוחות או 5 מיטות. במטרים מרובעים – פירושו 80 מיליון מ"ר או 80 קמ"ר, ואם נוסיף דרכי גישה ושוליים למתקנים – צריך כ- 150 קמ"ר או 150 אלף דונם. וכל זה רק בשביל צריכת החשמל. (החשמל מהווה כ- 40% מצריכת אנרגיה, השאר זה דלק לתחבורה, חימום ולתעשייה). וכל 50 מיליון הלוחות לא מספקים חשמל אלא 20% מהזמן, כך שבשביל 80% מהזמן אנו עדיין צריכים גם את כל תחנות הכוח הפחמיות והגזיות שעובדות היום.

    נקודת מבט נוספת: מערכת לוחות ביתית (על הגג) היא בדרך כלל בעלת הספק של 5 קו"ט, כלומר כוללת כ- 20 לוחות בשטח של כ- 33 מ"ר. מערכת כזאת תספיק (בצהרי היום כאשר השמש בשיאה) עבור הפעלת מזגנים, מקרר, טלוויזיה ואולי מחשב וכמה מנורות. אבל, אם באותו זמן נרצה להפעיל גם קומקום חשמלי, תנור אפייה, מכונת כביסה או מגהץ – המערכת כבר לא מספיקה. מיותר לציין שלא חשוב כמה לוחות שמש תתקין על הגג, אתה חייב חיבור לרשת חברת החשמל בשביל אותן 80% מהשעות בהן אין שמש.

    כאשר מצביעים בפני חסיד ירוק על כך שהשמש מפיקה חשמל רק 20% מהזמן הוא מיד שולף את הסיסמה: אגירת אנרגיה. לא חשוב שאין דבר כזה ולא יכול להיות בכמויות הנחוצות, שזו רק סיסמה ריקה מתוכן. נניח שכן יש אמצעי אגירה, אז, צריך לייצר ב- 20% מהזמן חשמל עבור 100% מהזמן כלומר אולי פי 5 מהצריכה הרגעית או אולי רק פי 3. אבל המערכת הביתית הרגילה לא מספיקה אפילו עבור הצריכה השוטפת, מאיפה ייקחו אנרגיה פי 3 או פי 5 כדי לאגור? ההנחה שאין שום מגבלות פיסיות של שטח וכסף ואפשר להתקין לוחות שמש כמה שרוצים... עשרות מיליונים... היא אמונה רגשית מנותקת.

    הנה נתונים על תפוקת חשמל סולארי בישראל:

    בשנת 2020 היה (יהיה עד סוף השנה) כושר ייצור סולארי מותקן בהיקף כ- 2.2 GW, שהם כ 13 מיליון  מ"ר (או כ- 8 מיליון לוחות...). הם ייצרו כ- 4 TWh (טרה-ואט-שעה או טו"ש) חשמל, שהם כ- 5.5% מהייצור הכולל של חשמל.

    עלות הסובסידיות של החשמל הסולארי הזה, סובסידיה שאנו משלמים דרך חשבונות החשמל, עומדת על משהו בין מיליארד ורבע למיליארד וחצי ₪ בשנה (כל שנה בהתחייבות ל-20 שנה...). זו עודף העלות מעל למחיר החשמל הזמין בתחנות גזיות.

    האם השקעה זו הביאה לפחות לחסכון של 5.5% בצריכת הדלק בתחנות הכוח, בזיהום ובפליטות פד"ח? (לא שחיסכון בשיעור 5.5% משמעותי). לא. כי תחנות הכוח הפחמיות והגזיות פועלות גם בשעות היום, בהן יש תפוקה סולארית. לא ניתן לכבותן כול בוקר ולהדליקן מחדש כול ערב, עם שקיעת החמה.

    תרגיל חישוב כמותי.

    נעשה תרגיל חישובי, תיאורטי, המבוסס על נתוני אמת  – נחשב כמה חשמל סולארי ניתן לשלב במערכת אספקת החשמל בישראל. בכך אנסה להמחיש את הבעיה מבחינה כמותית.

    נשתמש במודל פשטני (אך מציאותי) למערכת אספקת החשמל בישראל. צריכת החשמל המינימלית, בלילה, בין 12 בלילה לבין 8 בבוקר למחרת  – היא בערך 7 GW (ראו ציור למטה), בבוקר (שעות 8-10) ובערב (שעות 16-24) היא 10 GW, והצריכה בשעות היום – שעות השמש והעבודה במפעלים ומשרדים – בשעות 10-16 היא 12 GW. השמש זורחת אצלנו 300 ימים בשנה (היא מפיקה חשמל כ- 300 כפול 6 = 1800 שעות בשנה, שהן כ- 20% מכל השעות  – אלו נתוני אמת). המודל מתעלם מירידה בצריכה בסופי שבוע, מתנודות עונתיות או משיאי צריכה, בימים מעטים בקיץ ביום או בחורף בלילה. צריך גם להבין שחייבים בכל עת (גם ביום) לספק לפחות חלק (אולי חצי) מהחשמל מתחנות כוח רגילות (גזיות) – כי הגנרטורים המסתובבים בתדר קבוע מספקים למערכת אינרציה ויציבות, שמערכת סולארית (א-סינכרונית) לא יכולה לספק. התחנות הפחמיות והגזיות הרגילות עובדות הכי יעיל (צורכות הכי מעט דלק לכל קוט"ש מופק) כאשר הן פועלות רצוף, 24/7.

    נניח, לצורך הבהרה, מצב "אופטימלי" של ניצול אנרגיית שמש: תחנות פחמיות וגזיות פועלות לכל אורך השנה והיממה (24/7) בעומס מינימלי (כמו הצריכה בלילה שלפנות בוקר) – כלומר, צריכה של 7 GW; אבל ביתר שעות היממה הצריכה גבוהה יותר ומגיעה לשיאה באמצע היום (12GW). את ההפרש בין הצריכה המינימלית הקבועה והרצופה לבין הצריכה בשעות ביקוש-יתר (באמצע היום ובשעות הערב המוקדמות), אנחנו מצליחים לספק משני מקורות אחרים: באמצעות אנרגיית שמש ב-6 שעות השמש; ובאמצעות תחנות כוח "זמניות" (פיקריות או גז) ב-10 השעות האחרות ללא שמש (שאינן שעות לילה).  שני מקורות אלה משלימים את הצריכה הנדרשת שמעבר לעומס הבסיסי הקבוע והרצוף.

    ולמספרים:
    העומס הבסיסי, קבוע ורצוף, בהיקף הצריכה המינימלית בלילה הוא 7 GW, ולאורך השנה: 7 כפול 24 שעות כפול 365 ימים = 61.3 טרה-וואט-שעה (טו"ש) לשנה.
    לוחות השמש מספקים חשמל במשך 6 שעות (שעות השמש) וכך נותנים את ההשלמה עד לצריכת השיא בשיעור 12GW- 7GW = 5 GW. כלומר, 5 GW כפול 300 ימים כפול 6 שעות ביממה = 9 טו"ש בשנה.
    השלמת הצריכה לשיא הצריכה בשעות ללא שמש (בהן נדרשים 10 GW) מסופקת על ידי תחנות כוח אחרות (פיקרים או גזיות). מדובר ב-10 שעות כאלה ביממה – בבוקר (2 שעות) ובערב (8 שעות) בהן נדרשת השלמה של 3 GW מעבר לצריכת הבסיס של 7 GW. נכפיל 3 GW ביממה כפול 365 יום = כ- 11 טו"ש בשנה. אותן תחנות מספקות חשמל גם ביום, באותם 65 ימים בשנה ללא שמש, והכמות היא 5 GW כפול 6 שעות כפול 65 יום = כ- 2 טו"ש.

    הצריכה הכוללת לשנה היא 61.3+9+11+2 = 83.3 טו"ש. (הצריכה האמיתית הייתה ב-2019 כ- 73 טו"ש בלבד). השמש, במקרה האופטימלי, תספק לפיכך 9/83.3 = כ- 11% מהחשמל. זו הכמות שהשמש יכולה לספק.

     2584 2

    ציור מס' 1: אספקה מקסימלית אפשרית מהשמש (לפי תרגיל 2 בהמשך). החלק האדום הוא האגירה היומית הדרושה – שאינה אפשרית.

    נעשה תרגיל שני: נניח שתחנות 24/7 עומס בסיס יורדות ל 5 ג'יגה בשעות השמש והשמש עולות ל- 7 ג'יגה בשאר השעות (לילה ובוקר). יהיה לנו 300 יום כפול 6 שעות שמש כפול 2 ג'יגה תוספת = 3.6 טו"ש יותר שמש ופחות גז. החלק של השמש בתסריט זה: 12.6/83.3 = כ- 15%... זהו. זהו בערך הגבול של היכולת הריאלית של השמש לספק חשמל (והחשמל הוא רק כ- 40% מצריכת האנרגיה הכוללת).

    נדגיש שוב: השמש מסוגלת לספק מקסימום 15% מהחשמל. מקסימום!

    תרגיל שלישי (דמיוני לחלוטין!) – השמש מספקת את כל החשמל באותן 6 שעות שהיא זורחת. הדבר אינו אפשרי כי חייבים להפעיל גנרטורים מסתובבים לייצוב ואינרציה של הרשת, וגם – לא יכולים לכבות את תחנות הכוח הרגילות כל יום בשעה 10.00 ולהדליק מחדש ב- 16.00. אבל – נעשה חשבון דמיוני: השמש מספקת במצב זה 12 GW כפול 6 שעות כפול 300 יום = 21.6 טו"ש, וחלקה 21.6/83.3 = כ- 26%. זהו זה. זה המקסימום של המקסימום. אפילו באופן תיאורטי-דמיוני השמש לא יכולה לספק יותר, לא יכולה להגיע לסדר גודל של 80-100% אנרגיה מתחדשת שהחממיסטים אומרים שחייבים – אחרת סוף העולם. (שימו לב: אם השמש מספקת 26% מהחשמל היא מספקת רק כ- 10% מצריכת האנרגיה הכוללת).

    יש אגירה? הייתה אגירה? תהיה אגירה?

    חסידים ירוקים מתחילים להבין שצריך אגירה של אנרגיה, שהשמש זורחת רק כ- 20% מהזמן (באירופה רק 8-12%), ובלי אגירה לא הולך, כי מישהו צריך לספק חשמל 80% מהזמן. אז הם זורקים את המילה "אגירה". עד כה, במשך כ- 20 שנים בנו במרץ כמות אדירה של לוחות שמש בעולם – כ- 627 GW כושר ייצור (כאשר השמש בשיאה), שהם כ- 3 מיליארד מ"ר או 3000 קמ"ר. כל זה מייצר אולי 3% מצריכת החשמל בעולם. וכל הלוחות האלה (וטורבינות הרוח) נבנו ללא מתקני אגירה, כי לא קיימת יכולת אגירת אנרגיה, לא בכמויות הדרושות, למרות שכולם מדברים על זה כעת.

    בואו ונראה מה זה אגירת אנרגיה, מה קיים לעומת מה דרוש.

    מבחינה מאפיין טכני קיימים שני סוגי אגירה: השיטה הוותיקה – מים – או סכרים הידרואלקטריים, עם או בלי שאיבה (אגירה שאובה), והשיטה החדשה יותר – מצברים (לרוב ליתיום-יון).

    סכרים הידרואלקטריים בנו במרץ רב בשנות ה- 1900-80, ויש מאות אלפים של סכרים כאלה בעולם. בנייתם תלויה במיקום מתאימים מבחינה טופוגרפית. היום לא בונים יותר (כמעט) סכרים – כי רוב המקומות המתאימים כבר נוצלו, וכי היום הם נחשבים לפוגעים בסביבה. כושר התפוקה של כול הסכרים בעולם הוא בסביבות 2% מצריכת החשמל, ולמרות זאת – הם עדיין המקור הכי גדול לאנרגיה מתחדשת בעולם (יותר משמש ורוח יחד). סכרים לא יתרמו יותר לאנרגיה מתחדשת בעתיד מפני שאין להם יכולת פיתוח וגידול בנפח, כנדרש. מה שיש – יש (וזה מעט) יותר לא יהיה בעתיד.

    הטכנולוגיה החדשה היא מצברים, לרוב על בסיס ליתיום-יון, שהתפתחו מאד בעשור האחרון. למרות זאת  – הנפח המותקן בעולם, נכון להיום, הוא אולי 10 GW שהם פי 15 פחות מסכרים. אין היום, בעולם, כושר ייצור גדול למצברים, תהליך הייצור מסובך ותלוי במחצבים נדירים (ליתיום וקובלט). כדי לבנות מצבר למכונית חשמלית ששוקל כ- 400 ק"ג חייבים לכרות ולעבד כ- 220 טון חומר גלם. כמויות האגירה שמערכת אספקת החשמל מתחדש דורשת היא הרבה מעבר ליכולת של המצברים, ואת זה אנסה להמחיש בחישוב הבא.

    חישוב מספרי לצרכי האגירה

    נחזור למודל שלנו (לישראל, ראו למעלה)  – השמש, לצערנו, זורחת רק ביום, 6 שעות ביום, 300 יום בשנה. בבוקר מוקדם ובלילה אנו רוצים לספק חשמל מאגירה שנאגרה בשעות היום. הכמות הדרושה היא 10 שעות כפול 3 GW הם 30 Gwh (ג'יגואט-שעה). כלומר אנו צריכים מצבר של 3GW / 30 GWh. זה יותר מכושר הצבירה של כל המצברים המותקנים עד כה בעולם – ביחד. המצבר הבודד הכי גדול בעולם שהותקן  באוסטרליה על ידי אלון מאסק ב- 2017 נפחו 0.1GW / 0.13GWh, כלומר פי 300 קטן מהדרוש בישראל בלבד. גם אחרי התקנה של מצבר דמיוני ענק כזה, כמות החשמל המופקת מהשמש (ישירות + צבירה יומית לשעות הלילה) היא 9+9 = 18 טו"ש, ביחס לצריכה הכוללת של 83.3 טו"ש זה מהווה כ- 22%. זה המקסימום שהשמש מסוגלת לספק גם עם אגירה (שאינה קיימת ואינה אפשרית).

    צריך גם להזכיר שיש לעיתים ימים אחדים שהשמש לא זורחת או הרוח לא נושבת. צבירה של חשמל לכמה שעות בלילה איננו מסוגלים לעשות – קל וחומר לכמה ימים לצבירה שבועית או כמה חודשים לצבירה עונתית. בכל מקרה חייבים להחזיק תחנות כוח פחמיות או גזיות במלוא היקף הצריכה – כדי להבטיח אספקת חשמל סדירה כאשר אין רוח ואין שמש (80% מהזמן) ולמנוע ניתוקי זרם תכופים.

    יגידו חסידים – לא חשוב, 11% חשמל מהשמש (5% מהאנרגיה הכוללת) גם טוב. ואם אפשר להגיע ל- 22% – בוודאי שטוב. לא כן? לפי טענות מלומדי האקלים חייבים להגיע לאפס פליטות ( net zero emissions) – אחרת אבוד לנו. אפילו נגיע ל- 10% ירידה בפליטות בארץ ישראל (ואנו מאד רחוקים מזה) – השפעת הדבר על אקלים העולם – אם יש בכלל השפעה, היא בטלה בשישים. הגישה האומרת: "כל גרם דלק שחסכנו הצלנו עולם ומלואו" היא גישה רגשית מתעלמת לחלוטין מהמציאות והעובדות והמספרים.

    הצד החומרי

    יש עוד אספקטים לנושא לוחות השמש. ייצור הלוחות הוא תהליך תעשייתי כבד ומסובך, החל מקריית הקוורץ, התכתו תוך השקעת אנרגיה רבה ועיבודו הכימי לגבישים, תוך יצירת זיהום כימי, הובלתו על פני כדור הארץ, והעמדתו על מסגרות ורגליים מברזל. לוחות השמש מכילים כמויות גדולות של חומר ביחס לכמות הקטנה של אנרגיה מיוצרת. התהליך ייצור הלוחות צורך חומר רב ואנרגיה (פחמית) רבה ויוצר זיהום ופליטות. הלוחות הפרוסים תופסים שטחי קרקע גדולים. בסוף חייהם (אולי אחרי 20 שנה) דורשים מחזור של מיליוני מטרים מרובעים ואלפי טונות של פסולת. אם מעמידים את כל העלויות האלה באנרגיה ובזיהום מול כמות החשמל הקטנה שהלוחות מפיקים  – אפשר להבין עד כמה הדבר לא מעשי. ושימו לב שכל 20 שנה צריך לחדש את הפאנלים ולהחליפם בלוחות חדשים – דהיינו לייצר מיליארדי מ"ר של לוחות שמש כול שנה עד סוף הדורות.

    סיכום: אנרגיית השמש יכולה לספק רק חלק קטן מהחשמל שאנו צורכים, היכולת והתועלת שלה מוגבלת. אי אפשר יותר – לא חשוב כמה שאנו משתוקקים להציל את העולם. המשך ההליכה במסלול הרגשי שהולכים בו כעת – "כמה שיותר לוחות ויעלה כמה שיעלה, ותעזבו אותנו מחישובים, אנו לא עוסקים במספרים, רק בהצלת העולם" זה מבוי סתום.

    יעקב

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  5. בשפל הכלכלי הגדול (1931), הקים אל קפונה, המאפיונר משיקגו, בתי תמחוי לארוחות חינם לעניים. ראו איך תורמים היום מזון בטקסס, אבל השמאל מתנגד לסולידריות.

    בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול שהתפתח בעקבות משבר 1929, סבל המשק האמריקני מאבטלה קשה ורבים התדרדרו לעוני. נדבנים ועמותות נחלצו להקל על עניים ורעבים. אלפי ארגוני סיוע הדדי ובתי תמחוי הוקמו ברחבי ארצות הברית. בבתי התמחוי חילקו ארוחות חינם.

    בתמונה המפורסמת למטה, מצולם תור לארוחה חמה בבית תמחוי שהוקם על ידי המאפיונר האיטלקי הידוע אל-קפונה בשיקגו בשנת 1931 (כנראה הברנש המהודר מצד שמאל). בית התמחוי חילק אלפי ארוחות ביום.

    קפון, מראשי המאפיה של שיקגו, שלט בעסקי הימורים, זנות והברחת משקאות בשיקגו של שנות העשרים. עסקים שאמורים להיות לגיטימיים, להשקפתנו, כמו כל עסק. מעניין שבוויקיפדיה באנגלית, שלא כמו בגרסה העברית, הוא מוגדר כ"גנגסטר ואיש עסקים", אולי סתם מקרה. קפונה הרוויח הון עתק באותה תקופה שמוערך ב-100 מיליון דולר בשנה טובה.

    קפונה היה סלב בקנה מידה ארצי, התקבל בציבור בתשואות, היה ידוע בנדבנותו ובתרומות שפיזר ברוחב לב. כשנשאל על עיסוקיו, תשובתו הייתה: "אני איש עסקים שמספק מוצרים שנדרשים על ידי הציבור"

    "I am just a businessman, giving the people what they want… All I do is satisfy a public demand."

    סיוע וולונטרי הדדי לנזקקים היה תמיד אבן יסוד בחברה האמריקנית. הסיוע ההדדי והתרומות בארצות הברית היו מאז ומתמיד גבוהים מאשר בכל מדינה אחרת בעולם.

    2583 1


    100 שנים מאוחר יותר...

    באחד מסופי השבוע האחרונים ארגנה אחת מאגודות הצדקה האמריקניות אירוע חלוקת מזון חינם. האגודה חילקה בדאלאס, טקסס, למעלה מ-300 טונות מזון שנתרם כולו. תור של אלפי מכוניות הזדחל אל נקודות החלוקה.

    האיגוד שמחלק את המזון הוא אחד מרבים שכינויים "בנק מזון". האיגוד המקומי בדאלאס נקרא North Texas Food Bank. היוזמות להקמת "בנק מזון" הן בדרך כלל מקומיות, השם אינו מעיד על רשת ארצית. מקור המזון המחולק הוא בעודפי ייצור של מפעלים, חקלאים ויתר המעורבים בשרשרת האספקה של מוצרי מזון וכן תרומות אישיות רבות. עשרות אלפי מתנדבים תורמים שעות עבודה במרכזי החלוקה. היוזמה זכתה לתנופה בעיקר לאחר שהחוק פטר תורמי מזון מאחריות פלילית בגין תביעות בריאותיות של צרכני תרומות.

    2583 2

    אלפי המכוניות של עניי טקסס זחלו בתור ארוך ומסודר אל עמדות חלוקת המזון ודחסו אל תא המטען מוצרי מזון בשווי שוק של כ- 100 דולר ואולי יותר. קו העוני הרשמי בארצות הברית למשפחה בת 4 נפשות עומד על הכנסה שנתית של כ- 25,000 דולר לשנה (כ-12,000 דולר ליחיד). מי שהכנסתו השוטפת נמוכה מ"קו" זה נחשב סטטיסטית ל"עני". הסטטוס מאפשר קבלת סיוע ממשלתי נוסף (כמו (קופונים לרכישת מזון, בריאות וחינוך חינם ועוד).

    2583 3

    לא מפתיע שארגוני שמאל מתנגדים בחריפות ליוזמות חלוקת מזון בטענה כי זה תפקידה של המדינה. יש פוליטיקאים שרואים בפעילות התנדבותית זו פגיעה בתכנית הסעד הממשלתית המכונה "תלושי מזון" (Food Stamps). גם בכיר באו"ם, הפרופסור הבלגי אוליבייה דה שוטה, המתהדר בתואר "מומחה לזכויות אדם כלכליות וחברתיות" – הביע את התנגדותו ל"בנק מזון". לדעתו, מחובתה של המדינה להגן על הזכות הבסיסית למזון – אין לאפשר ליוזמות פרטיות לכרסם באחריות המדינה לזכות אנוש כה בסיסית.

    השמאל מטיף ל"סולידריות", ודובריו בישראל מבקרים את "אובדן הסולידריות". אך ל"סולידריות" של השמאל משמעות הפוכה (כמו סיסמאותיו האחרות): שוד וביזה הם מוסריים בין אם שודדים חנות בשדרה החמישית שבבעלות "עשירים", או בין אם מגייסים את חוקי המדינה לשדוד את המצליחים והמוכשרים באמצעות מיסים כדי לחלק את השלל ל"נזקקים" וכמשכורות למימון מנגנון החלוקה של המדינה.

    "סולידריות" בכפיה מטעם המדינה אינה מוסרית. מדובר, כרגיל בתנועות שמאל, בכפל לשון: את החושך לא צריך לגרש, די בחוק שמחייב לראות בו אור. המדינה תחרים בכוח כסף מהמוכשרים, יצרני העושר, ותעביר אותו ל"עניים" – פוליטיקאים ("המדינה") יחליטו למי "מגיע".

    השמאל טועה בזדון: סולידריות היא רגש אנושי של הפרט – לא קבוצתי. לכן, חוק לא יכול לכפות סולידריות כמו שחוק לא יכול לכפות אהבה. סולידריות אישית (אין אחרת) יכולה להתקיים בהיקף גדול רק במדינה קפיטליסטית, כי רק במדינה חופשית יהיו די עשירים שיכולים לתרום. תרומות הן ערך בסיסי בחברה האמריקנית. ברוסיה הקומוניסטית לא היה ידוע על "תרומות".

    לכתבי התקשורת האמריקנים לא נראה מוזר שעניים מחזיקים ברכב פרטי; תופעה שכמעט כל צופה, בכל מדינה אחרת בעולם, מיד ישים לב אליה – ובתמיהה. למרות כ-100 שנים של כרסום מתמיד בקפיטליזם האמריקני, כלכלת ארצות הברית עדיין חופשית יחסית לחלקי עולם אחרים. למרות הכחשות השמאל הסוציאליסטי, העושר שנוצר על ידי יזמים בחברה חופשית – מחלחל בדרכו אל תחתית הפירמידה... אל המכונית הפרטית של עניי אמריקה. עניי העולם מאוחדים בדעה אחת – אם כבר עניים, אז עדיף לחיות בעוני באמריקה... או בשווייץ.

    מוטי היינריך

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה