kav

"קו ישר" מציג מבנה חלופי למדינת ישראל המבוסס על כלכלה חופשית וחירות הפרט – כך נהיה למדינה העשירה בעולם. מזעור בחישת המדינה בכלכלה ובחברה. קיצוץ הר חוקים מיותרים שליישומם נדרש מגזר ציבורי ענק ובזבזני. קץ ל"משטר החלוקה" של כסף וזכויות יתר לקבוצות לחץ ול"זכאים".
  1. "מומחים" בטלוויזיה מצטטים את "מקדם ההדבקה" R ופוליטיקאים אמורים לקבל החלטות לפיו. ואולי הערך R הוא חזיון תעתועים?  

    בשפת העם "חזיון תעתועים". כחלק מ"החזיונות" שרשתות הטלוויזיה מביאות לציבור ככל שהממשלה "מנסה כל דבר אחר לפני שתעשה את הדבר הנכון", הוצג לאחרונה "כוכב חדש" שנקרא "מקדם ההדבקה" שמכונה R (מקור האות במילה האנגלית Reproduction – דהיינו, שכפול–שעתוק–הִתְרבות). מקדם ההדבקה אמור לבטא באיזו מידה "חולה" אחד "מדביק" אנשים אחרים. אם הערך של מקדם ההדבקה גבוה מ-1 המשמעות היא "שהמגיפה מתפשטת" – ילך ויגדל מספר החולים. אם הערך נמוך מ-1 המשמעות שהמגיפה הולכת ודועכת ומספר החולים יקטן.

    כיצד מחשבים את R הנפלא הזה שאמור לשמש כלי בידי ממשלות בקביעת המדיניות שלהן לטיפול במגיפה, כמו הקורונה?

    ממשלה אינה יכולה לשנות תכונות ביולוגיות של נגיף, כמו השאלות: האם חולה בלי סימפטומים מדבק? כמה זמן חולה מדבק? כיצד מתבצעת הדבקה? למה גורם הנגיף בגוף החולה?

    ממשלה מנסה להשפיע, להקטין, את מידת ההדבקה של נגיף בהחלטות שמשפיעות על התנהגות אנשים כמו שימוש במסכה, מפגש עם אנשים אחרים, בידוד חולה מאומת ו/או של אדם שהיה במגע עם חולה מאומת, הגבלה/איסור של פעילויות מסוימות.

    ההנחה היא שהתנהגות של אנשים משפיעה על הערך של R. סביר להניח שערך זה משתנה לפי צורת ההתנהגות של אנשים בין שהיא נעשית בכפיה על ידי הממשלה ו/או מהחלטות רצוניות שלהם. כמו כן סביר שהערך של R שונה בין סביבות מגורים שונות. קיימות נוסחאות שונות לחישוב של R, למשל נוסחה זו:

    2564 1

    מה קרה? אתם נוטשים ועוברים לראות פרק ב"הישרדות"? סבלנות. תוך מספר דקות תוכלו להיות "מומחים לבריאות הציבור". אולי גם יזמנו אתכם למופע תעתועים בטלוויזיה.

    מהן האותיות המפחידות בנוסחה למעלה?

    מספר העגבניות שמוכרים בסופרמרקט? תהיה רציני, אלה אנשים מכובדים. באלו נתונים הם משתמשים?

    סביר להניח שבנתונים לגבי מחלת הקורונה, למשל מספר "המאומתים" לאורך זמן. יפה. נעצור פה, יש עוד כל מיני "נתונים" שמשמשים לחישוב של R. כל מי שמתעמק בעניין יודע שאלו אינם "נתונים", אלא "הנחות" ו"ניחושים".

    הנה שאלות שלא שואלים את "המומחים" בהופעות שלהם בטלוויזיה:

    האם מספר המאומתים בזמן כלשהו שמשמש לחישוב של R מושפע מהמספר המותר של מתפללים בבית כנסת? האם ערכו של R תלוי בהחלטה האם מותר שיהיו בחתונות 50 אנשים או 250 אנשים? ומה עם האיש שצועק בטלוויזיה, האם ערכו של R תלוי באישור לפתיחת המועדון שלו? האם ערכו של R תלוי בכמה אנשים מותר להסיע באוטובוס?

    האם המספר הזה תלוי באיזה מרחק מותר לנו להתרחק מהבית? האם תלוי באיזו עיר מדובר? והאם מוטל עליה "סגר"? האם R תלוי בהחלטה האם מותר לקומיקאים להופיע לפני ציבור – כמובן, מלבד אלו שמשתתפים בחזיונות התעתועים בטלוויזיה?

    הרי אנשים מכובדים מחליטים בנושאים אלה, אז סביר להניח שהם מקבלים החלטות כיוון שהם חושבים שהן תשפענה על הערך של R – דהיינו, האם המגיפה תתפשט או תדעך.

    ברור שהערך של מקדם ההדבקה בכל עת מושפע מההתנהגות של אנשים, כמו גם מתנאי המגורים באזורים שונים. אם כך הוא, איזה ערך יש לו בקביעת מדיניות?

    לפני שנמשיך חשוב להעיר כי זו אשליה להניח כי כאשר מקדם ההדבקה שווה לאחד אז "המצב טוב".

    גרף 1 – המספר הממוצע, במשך שבעת הימים האחרונים, של מאומתים מדי יום בישראל.

    2564 2

    כמתואר בגרף, נראה שיש התייצבות בנתון זה. במצב כזה מקדם ההדבקה אמור להיות קרוב מאד/שווה ל-1. אפשר לחגוג?

    שימו לב (בגרף), גם בעשרת הימים הראשונים של אפריל 2020 הייתה התייצבות בנתון זה. אבל, וזה "אבל" גדול מאד – ההתייצבות הייתה כאשר מספר המאומתים הממוצע מדי יום היה כ- 600, וכעת הוא כ-1600. בשני המקרים מקדם ההדבקה קרוב/שווה ל-1.

    גם אם אפשר לפמפם לצופי חזיונות התעתועים בישראל – שישו ושמחו, מקדם ההדבקה הוא 1 – סביר להניח שקובעי מדיניות במדינות אחרות לא יקנו את הפמפום הזה ויחליטו להשאיר את "מפיצי המחלות" במולדתם. לכך תהיה השלכה כלכלית עצומה על הפעילות במשק.

    לכן, אין זה מספיק שמקדם ההדבקה יהיה אחד או נמוך מזה – נדרש גם שמספר המאומתים מדי יום יהיה אפסי ביחס לגודל האוכלוסייה. עד אז "מפיצי המחלות" יישארו במולדתם והתיירות מחו"ל תיעשה בזום.

    מתי זה יקרה? המנהל החדש סבור שבתוך חודשיים. שיהיה בהצלחה.

    אז מה עושים כעת?

    נניח שקובעי המדיניות החליטו מה שהחליטו והמומחים חישבו ומצאו שהערך של R נמוך מ-1. נניח אפילו, אם כי אין ביטחון בזה, שהם יחכו עד שמספר המאומתים מדי יום יהיה נמוך מאד כמו שהיה בתחילת אפריל 2020.

    אז מה עושים כעת?

    מרשים לאיש שצועק בטלוויזיה לפתוח את המועדון שלו? מרשים ל-200 אנשים להיות בבית כנסת ול-800 להשתתף בחתונה? מרשים לפרופסורית לא-חרדתית לשבת בהופעה של הפילהרמונית בלי מסיכה? מרשים לאלפי בחורי ישיבה מארה"ב להגיע לישראל?

    מה יקרה אז לערך של R? סביר שיתחיל שוב לעלות כיוון שהשתנו התנאים שבהם חושב R. כלומר, המגיפה תחזור להתפשט – ההשפעות השליליות על הפעילות הכלכלית שוב תלכנה ותגברנה, בין שהממשלה תטיל "סגר" ובין אם חלק גדול מהציבור יטיל "סגר" על הפעילות הכלכלית שלו.

    עד מתי? אם לא יהיה חיסון או יקרה נס, עד שתהיה סכנה לקריסת המערכת הפיננסית (בנקים וגופי חיסכון פנסיונים, כולל חברות ביטוח) – בגלל חדלות פירעון (פשיטת רגל) המונית של ציבור וחברות, ככל שתימשך ותעמיק הירידה בפעילות הכלכלית. כרגיל במצב כזה, סביר שאיתות מוקדם לסצנריו זה, תהיה ירידה גדולה ביתרות מט"ח של בנק ישראל, למרות גיוסי הון של הממשלה בחו"ל. כרגיל, סביר שרק אז "הם יעשו את הדבר הנכון".

    לא יקום ולא יתקיים תרחיש פסימי שכזה, אומר המנהל החדש. מדוע? כיוון שאני אפסיק את שרשרת ההדבקה. כיצד? הבחורות והבחורים הנפלאים שעוצרים את הטילים מאיראן, מרצועת עזה ומלבנון – הם יעשו זאת. מתי? כאשר מספר המאומתים היומי יהיה 1000? 500? 100? 20? וכיצד נגיע למספר מאומתים "נמוך" שואלים אותו שרי הממשלה? והתשובה היא...

    מה יקרה אם הם לא יצליחו בכך? זה לא חשוב. אם יהיה חיסון אז לא תהיה הדבקה.

    אם הציבור יקפיד על ההוראות – מסכה, מרחק והיגיינה, יתכן שהערך של R יהיה אפסי.

    ואם לא – הפוליטיקאים "הרוויחו" עוד 4-6 חודשים בשלטון. וזה מה שחשוב. כל השאר זה חזיון תעתועים. מלבד כמובן מספר הנפטרים מקורונה.

    גרף 2 – המספר הממוצע של נפטרים מקורונה מדי יום במשך שבעת הימים האחרונים בישראל.

    2564 3

    הערה – נכון ל-2 באוגוסט – 10 נפטרים, כמו ב-7 באפריל.

    נעיר כי ב"גל הראשון" התמותה הגדולה הייתה בבתי אבות. הפרויקטור לבתי אבות אמור היה "להגן" עליהם. העובדה שהגענו לאותה כמות תמותה נובעת ככל הנראה מהגידול העצום במספר המאומתים, תוצאה של מדיניות "תעשו חיים".

    היקף התמותה לשבועיים-שלושה הקרובים כבר "מובטח" על ידי המאושפזים הנוכחיים בבתי חולים. אם תתחיל ירידה גדולה במספר המאומתים (ולא בגלל ירידה גדולה במספר הבדיקות), יתכן שאנו נמצאים "בשיא" כמו שהיה באפריל 2020. אולם זה אינו מובטח. כי בעוד שבאפריל מספר המאומתים היומי היה כ-600, כעת הוא כ-1600.

    לכן, "נדרשת" ירידה גדולה מאד ומהירה מאד במספר המאומתים והמאושפזים. עד כה אין ירידה במספר המאושפזים!!!

    הסברתי" כבר מדוע יתכן שימשך הגידול במספר המאושפזים, לפחות לזמן מה, גם כאשר מסתמנת כבר ירידה במספר המאומתים. זאת בגלל המדיניות לפיה "חולים קלים" עוברים "תקופת הכשרה" בביתם לפני שהם "זכאים" להתקבל לאשפוז בבית חולים. לכן, תידרש תקופה של לפחות 2-3 שבועות של ירידה גדולה במספר המאומתים, לפני שתסתמן גם ירידה גדולה במספר המאושפזים.

    ועד אז:

    "היזהרו בנות ובני ישראל מכל אדם האומר שדבר ה' בוקע מפיו, ומכל אדם הסבור שהוא יודע הכול. הישמרו לנפשותיכם – בין אם הוא רב, מורה, רופא, נהג, מפורסם, אנונימי או קרוב משפחה" (אהרון ליבוביץ – מאי 2019).
    נראה לי מתאים גם בעניין שנדון למעלה.

    גרף 3 – מספר נפטרים במשך שבעת הימים האחרונים,

     2564 4

    הערה: כאשר מסתמנת ירידה גדולה ומתמשכת במספר המאומתים, סביר שתהיה גם ירידה במספר הבדיקות, אם רק אלו שיש להם סימפטומים מופנים לבדיקות.

    הערה: מי שרוצה להעמיק יותר בעניין "מקדם ההדבקה" ומדוע R עלול להתברר כפאטה מורגנה – יש לא מעט מקורות לכך, אחד מהם בלשון די עממית באתר (קישור – בלוגו):2564 5

    וציטוט זה מבטא את תמצית העניין:

     2564 6

    בריאות טובה.

    דר' שמואל גולדמן

    מנהל קרן נאמנות "למשקיע"

  2. העולם סוגד ל"אל השמש" – לאנרגיה סולארית. הבעיה: אין בכך תועלת ממשית ללא טכנולוגיה ישימה לאגירת חשמל בהיקף גדול, וזו – טרם קיימת. תכניות הזויות גם בישראל.

    2563

    "מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה הנכנס, דוד יהלומי, קרא לעצור את הקמתן של תחנות כוח גזיות מזהמות ברחבי הארץ, ובמקומן להקים מתקנים משולבים של "אנרגיה מתחדשת עם אגירה."

    המשרד להגנת הסביבה דורש להגדיל את יעד ייצור חשמל מהשמש ל-40% מהיקף ייצור החשמל בישראל תוך 10 שנים (משרד האנרגיה לעומתו מסתפק "רק" ב-30%). למה? כי גז זה פויה, זה מזהם, ובמשרד להגנת הסביבה לא רוצים פויה ולא רוצים חשמל מגז, רוצים סיפורי אגדות. רוצים מתקני שמש ואגירה שאינם קיימים (לא קיימת כיום טכנולוגיית אגירה).

    תכנית משרד האנרגיה, שנעשתה תוך בדיקה עם מהנדסי חברת החשמל סבירה בעיקרה, מלבד גוזמאות תעמולתיות שהוכנסו כנראה בלחץ פוליטי. אלה עיקרי התכנית:

    1. התקנת לוחות שמש (אנרגיה מתחדשת) אינה מקטינה את הצורך בתחנות כוח רגילות (גזיות) בהיקף מלא – כי השמש מפיקה חשמל רק 20% מהזמן, בצורה תזזיתית (לסירוגין). לכן יוקמו תחנות גז חדשות כדי להחליף תחנות פחמיות ישנות ולאפשר סגירתן. כך יסופק הגידול בביקוש עד 2030. משרד האנרגיה, לפחות, מודע לצורך להבטיח אספקת חשמל סדירה. גישה מציאותית מזו של המשרד לאיכות הסביבה. ללא תחנות פחמיות וגזיות במלוא היקף הביקוש לא תהיה אספקה סדירה של חשמל. במשרד להגנת הסביבה – האידיאולוגיה הירוקה קודמת לאבטחת אספקת חשמל.

    2. לפי תכנית משרד האנרגיה יותקנו עד 2030 עוד 12 GW (ג'יגה ואט) כושר ייצור סולארי, בנוסף ל- 3.8 GW שכבר קיימים. כלומר, רוצים להתקין תוך 9 שנים פי ארבעה לוחות שמש מאשר התקינו מאז בריאת העולם (או מאז תחילת ההתקנות לפני 13 שנה). זו נבואה (לא תכנית) שאין סיכוי שתתגשם; גם לא ניתן לשלב כמות כזו ברשת. אפשר אולי להתקין ולשלב שליש או מחצית מזה… לכן זו רק הגזמה "קלה" ברוח התעמולה האופנתית. גם אם יתקינו לוחות אלה, זה יהיה "רק" בזבוז לריק ולא יפגע באספקת החשמל.

    3. כדי לשלב 16 GW סולארי ברשת החשמל בישראל, שצריכת השיא שלה ב- 2030 צפויה להיות בסביבות או מעל 16 GW – דרושים מתקני אגירה, רשות החשמל מציינת זאת בדו"ח. מאחר ולא קיימתטכנולוגיה לאגירה בהיקף כזה – מדמיינת רשות החשמל (משרד האנרגיה) שאולי עד 2028-30 תפותח טכנולוגיה זו. לכן הגרפים בדו"ח מייעדים את מתקני האגירה "לעתיד", לא לפני 2030... מספרים אלה – 16 GW של לוחות שמש ו- 30% חשמל סולארי הם גוזמאות פיוטיות שהוכנסו עקב לחצים פוליטיים-אידיאולוגיים. הם רחוקים מהמציאות, אבל הרבה פחות מההגיגים של משרד איכות הסביבה.

    "יוזמת המנכ"ל יהלומי מגיעה מדוח שחיברו צוות של המשרד להגנת הסביבה בהובלת ד"ר גיל פרואקטור, מנהל תחום אנרגיה ושינויי אקלים במשרד, בשיתוף יועצים ומומחים בתכנון וניהול מערכות חשמל. במסגרת הניתוח שקיימו, בחנו הקמת מתקני סוללות לאגירת אנרגיה בשילוב אנרגיה סולארית ייעודית, זאת במקום התכניות הקיימות להקמת תחנות כוח גזיות מסוג "פיקר" ומחז"מ (מחזור משולב)."

    הודעת מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה ממחישה עולם דמיוני ובלתי מציאותי המתקיים רק במוחו. האידיאולוג הראשי של המשרד, הפוליטרוק ד"ר גיל פרואקטור, רואה בדמיונו אגירה כבר עכשיו, ומכאן התנגדותו לתחנות גז. ד"ר פרואקטור הוא ד"ר למינהל ציבורי – חזק באידיאולוגיה, חלש בהנדסה. הוא לא עוסק בפרטים טכניים (ולא מבין בהם), הוא לא חש צורך להתייעץ עם מהנדסים (כפי שעשו במשרד לאנרגיה). ד"ר גיל פרואקטור יודע טוב מהמהנדסים המטומטמים "מה צריך" ומה "העתיד". אבל, מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה, דוד יהלומי, שכיהן כבר יומיים בתפקידו (בעת פרסום הודעתו) לא ציטט את ד"ר פרואקטור נכון. פרואקטור בעד החלפת התחנות הפחמיות ישנות בתחנות גזיות, כלומר אינו נגד תחנות גזיות – כי "הגז הוא פתרון מעבר" – פתרון מעבר עד בוא המשיח או עד פיתוח טכנולוגיה לאגירת חשמל שעדיין לא קיימת.

    את הדו"ח של פרואקטור לא הצלחתי למצוא ברשת (פניה אליו במייל לא נענתה)... אם מישהו מכיר דוח זה נא שלחו לי קישור… "הניתוח שקיימו" מאד מעניין – איך "מנתחים" דבר דמיוני שלא קיים (מתקני אגירה גדולים)? שלא לדבר על טענות אבסורדיות של המנכ"ל יהלומי על חיסכון לכאורה של 9 מיליארד שקל… שטות מוחלטת. עלות אגירת אנרגיה בבטריות (הכמות הקטנה האפשרית כיום) גבוהה מאד, כמעט אינסופית.

    סגידה לאל השמש – לעזאזל המציאות ההנדסית

    כולם מבינים ומודים שהמפתח (לשימוש באנרגיה סולרית) הוא אגירה. גם אקטיביסטים ירוקים, הכי מנותקים מהמציאות, כמו ד"ר פרואקטור – מבינים. מתקן האגירה בבטריות הגדול בעולם, זה שנבנה על ידי אלון מאסק, ב- 2017, באוסטרליה, הוא בהספק של 100 MW – קיבולת של 129 MWh (ועלה 100 מיליון דולר). הוא יכול לספק 100 מגהוואט במשך שעה ורבע. לשם השוואה: כדי לספק חשמל סולארי בערב אחד בישראל (אחרי שקיעת השמש), לפי המודל שלנו, נדרש לאגור הספק 3 GW כפול 8 שעות שהם 24,000 מגהוואט-שעה (לעומת 129 שהמתקן הכי גדול הקיים מסוגל לאגור). כלומר, פי 200!

    מתקן גדול פי 200 מהאוסטרלי (הגדול בעולם) יידרש בישראל כדי שאפשר יהיה להגיע לפנטזיה של אספקת 25% מהחשמל שלנו מהשמש. מתקן האגירה באוסטרליה לא נועד, ואינו מסוגל, לספק חשמל לאורך שעות, הוא רק נועד להתגבר על תזזיתיות רגעית כאשר ענן מכסה את השמש, ולמנוע ניתוק עד שיניעו את תחנות הכוח הרגילות.

    עיון במספרים חושף מיד שהדיבורים על אגירת אנרגיה בכמויות הנחוצות הם פטפוטי סרק. לא קיים כזה דבר. לא קיים בעולם כושר ייצור של בטריות בהיקפים אלה, לא קיימים חומרי גלם. על התועלת באנרגיית שמש בשילוב אגירה נספיק לדון כאשר יהיו קיימים ומוכחים. אין היום מתקני אגירה לאנרגיה ( אפרט עוד בפוסט המשך על האגירה).

    המנכ"ל יהלום והאידיאולוג הראשי ד"ר פרואקטור אינם המשוגעים היחידים בעיירה. הם דבקים בדברי הבל יחד עם כל העולם שהשתגע, הסגידה לאל השמש אוניברסלית. בעולם התקינו עד כה כ- 650 GW כושר ייצור סולארי (תיאורטי), כולל בארצות כמו אנגליה, סקוטלנד או פינלנד שבהן השמש כמעט ולא נראית (באנגליה היא מופיעה 8% מהזמן, בגרמניה 12% לעומת 20% אצלנו). כולם מבינים ומודים היום שללא טכנולוגיית אגירה – הפקת אנרגיית מהשמש לא מועילה. אבל, את אותם 650 GW מתקני-שמש שכבר הותקנו בעולם, התקינו ללא יכולת אגירה!

    פרואקטור והררי מסתובבים בעולם (על חשבוננו) ונדבקים בכל שטות ושיגעון ששומעים שם ללא יכולת לבדוק ולהבין. אופייני למצילי-עולם ירוקים.

    יעקב

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  3. אנחנו שוכחים מי זו "המדינה", זו שאמורה למלא את התפקיד שאנחנו מייעדים לה. המדינה היא יעקב ליצמן וגבי אשכנזי, אריה דרעי ומשה בר סימן טוב; גם השכן ממול מהעירייה וגם האידיוטית מלמטה, זו שעובדת בבנק ישראל.

    2562צילום חלקי של "המדינה"

    (הכתבה פורסמה במדור דעות של "גלובס".)

    האדם מייחל מאז ומקדם לדמות של מנהיג-על שיודע הכול, בעל יכולת ניהול על-אנושית וכישרון ביצועי מופתי. מנהיג-על גם צריך להיות חף מהעדפות אישיות ופוליטיות. מלאך. 

    לכן אימץ האדם אלוהים או אלים. אבל גם המאמינים יודעים שאלוהים לא תמיד עוזר ונסתרות דרכי הבורא. אז מה עושה האדם המודרני? מאמץ אלוהים חדש או נוסף – המדינה. 

    אולי הגזמנו באמונה העיוורת

    המאמין מדמיין יכולות אינסופיות של אלוהים, "האזרח המתקדם" מדמיין את יכולותיה של "המדינה". ערגה למישהו שייתן מענה אופטימלי לכל בעיה. המדינה צריכה להיות הבעלים והמנהלת של מערכות הבריאות והחינוך, המדינה תפתור את בעיית העוני, תמנע אבטלה, תציל את הבורסה מקריסה, תדאג לדירה, תשקם אותנו אחרי שריפה או שיטפון, תספק אשראי לעסקים, דמי אבטלה לכולם, פיצוי לכל עסק. תנהל את הכלכלה, תמנע משבר כלכלי, וכמובן... תילחם בקורונה.  

    האמונה בכוחה של המדינה נפוצה מהאמונה באלוהים. גם המאמינים באל עליון מאמינים ביכולות המדינה. הקביעה אינה סותרת את אלף טענות שיש לנו כלפי המדינה, כולן מתומצתות במשפט "המדינה לא ממלאת את תפקידה". 

    המורה מספרת להורים: "לילד יש פוטנציאל אבל הוא אינו עושה די". הציבור מאמין שהמדינה מסוגלת, אבל טועה ואינה משקיעה מספיק: אין החלטות מסודרות, חסר ניהול נכון, אין סדרי עדיפויות, אין מינויים נכונים, חסרה תכנית אסטרטגית, אין חשיבה לטווח הרחוק, ואיפה שיקולי עלות/תועלת.  

    הטענות מוכרות, היו תמיד ויתקיימו לעד. כולנו בטוחים שאפשר לתקן את "הפגמים הקטנים" ואז המדינה תצליח למלא את התפקיד שאנחנו מייעדים. אמונה יציבה, בלתי מעורערת – בכוחה של המדינה. צריך רק למנות את האנשים הנכונים. 

    איפה "האנשים הנכונים"

    אנחנו שוכחים מי זו "המדינה"? המדינה היא ליצמן וגבי אשכנזי, דרעי ומשה סימן טוב; גם השכן ממול מהעירייה וגם האידיוטית מלמטה, זו שעובדת בבנק ישראל. ועוד מיליון פקידים, עסקנים ופוליטיקאים. הם וקודמיהם בכל דור. אתם רציניים באמונתכם? אלוהים שבשמיים – אין לו פנים, אבל את אנשי "המדינה" אנחנו מכירים. עם היד על הלב... אתם מצפים מכל אלה שינהלו את המשימות? ואפילו יצליחו?  

    האמונה בכוחה של המדינה יוצרת ציפיות, בייחוד במצב של מצוקת רבים (קורונה, רקטות, מלחמה, אסון טבע), לחץ ציבורי שמאיים על עתידו של הפוליטיקאי. לפוליטיקאי אין פתרון כי לרוב לא קיים פתרון ממשלתי לבעיה, אבל הוא חייב לעשות "משהו". הרי לא ייתכן שאין פתרון לסכסוך במזרח התיכון, לא ייתכן שאין פתרון מידי למצוקה הכלכלית. הציבור שמאמין בכוחה של המדינה – דורש פתרון כאן ועכשיו – אז הפוליטיקאי עושה "משהו". מקורו של "המשהו" בתחושות בטן, בעצות של "מומחה" (או מומחה שכנגד), או שמעתיקים "משהו" שעושים פוליטיקאים במדינה אחרת שגם הם עשו אצלם "משהו". 

    מעל לראשו של כל פוליטיקאי בעולם מרחפת חרב הבחירות. לכן אי אפשר לצפות שידבר אמת ויצהיר: "לא קיים מושג 'ניהול נכון' של מגפת הקורונה, אנחנו מנחשים ומנסים". אין קיום לפוליטיקאי שיצהיר "מדינה לא מסוגלת לקצר משבר כלכלי. ההתערבות שלנו רק תאריך את המשבר לשנים".  

    אז למה פוליטיקאי צריך לשקר?  

    לפעמים הוא לא יודע שהוא משקר, "מומחים" מייעצים לו. גם הוא, כמו כולם, מאמין בכוחה של המדינה. לרוב הוא יודע שהחלטותיו מבוססות על ניחושים ותחושות בטן. אבל הסיבה הנפוצה לשקר היא "הבאג הדמוקרטי" – אם הוא לא יעשה "משהו" אז ראש האופוזיציה ישכנע את הציבור ש"המשהו" שלו טוב יותר. 

    יציאה מהירה (יחסית) ממשבר כלכלי כרוכה בניתוח מכאיב ובסיכון פוליטי. הפתרון אינו בעשייה ממשלתית, אלא בקיצוץ דרסטי מכאיב של מעורבות המדינה בכלכלה וברגולציה. ככל שנגיע מהר יותר לתחתית – 9 מיליון ישראלים יוזמים וחכמים יוציאו אותנו מהבוץ מהר יותר, לא "המדינה".  

    ממה מתחילים? הסכמה על קיומם של 5 משרדי ממשלה בלבד, 5 שרים. ובמקביל, קיצוץ דרמטי בשכר, בפנסיה ובסמכויות הסקטור הציבורי להתערב בחיינו – צעד שיאפשר קיצוץ מיסים וביטול המכס. וזה רק הצעד הראשון. 

    מוטי היינריך

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  4. נתניהו הודיע על הזרמת כסף כדי "להתניע את המשק". זאת בנוסף לסכומים בהיקף דמיוני שכבר פוזרו. כמעט כולם מסכימים עם פיזור הכסף. אם יש ויכוח, הוא אינו על העיקרון. האם הרוב טועה?
    גם "התרופה" לשבר הגדול של 1929 הייתה הזרמת כסף ממשלתי לכלכלת אמריקה. האם זה עזר?

    שלא כמקובל נתחיל מהסוף, למען אלה שלא יקראו את מלוא הכתבה...

    על פי המיתוס הרווח, הנשיא פרנקלין רוזוולט "הוציא את אמריקה מהמשבר הכלכלי".
    שר האוצר של רוזוולט, הנרי מורגנטאו כתב ביומנו: ''...ניסינו להוציא כסף ממשלתי, הרבה יותר מאשר מישהו ניסה לפנינו, אבל זה לא עזר... לא הצלחנו לממש את הבטחותינו... אני כותב זאת לאחר 8 שנים של ממשל זה... אנו סובלים מאותה רמת אבטלה כפי שהייתה בהתחלה ומחוב עצום שיש להיפטר ממנו.''

    המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית שפרץ ב- 1929 מוזכר רבות לאחרונה. ''המשבר הגדול'' בישר לכאורה את קיצו של הקפיטליזם החופשי והפגין לעין כל את כישלונו. המיתוסים שדאגו לפמפם למוחנו [ובהצלחה] מאז המשבר, מצדיקים את ההכרח במעורבות ממשלות בכלכלה באמצעות רגולציה כבדה, קביעת שערי ריבית וערכי מטבע, השקעות ישירות במשק באמצעות תקציב המדינה, גירעונות תקציביים ועוד. ה''קפיטליזם החזירי'' גרם לקריסה הגדולה ואילו הממשל האמריקאי בראשותו של הנשיא רוזוולט החזיר את המשק לצמיחה. התערבותו הייתה הכרחית להצלת העם מ''כוחות השוק'' האכזריים. גם בישראל מתרבים הקולות לממשלה לשפוך כסף למשק, לחלץ חברות ועצמאיים, להכפיל ולשלש את הגירעון כפי שנוהגות המדינות "הנאורות". הסימנים מראים כי ממשלת גנץ-נתניהו (שמסתמנת...) נכנעת מרצון.

    הביקורת בקואליציה, באופוזיציה ובתקשורת אינה על עיקרון החלוקה, כולם תומכים. הוויכוח הוא על ההיקף, על היעדים, על חוסר יעילות. על העיקר אין חילוקי דעות.

    2552

    מה באמת קרה בסוף שנת 1929?

    ב- 8 השנים שקדמו למשבר, הגדיל הבנק המרכזי [הפדראל רזרב] את כמות הכסף במשק בלמעלה מ- 60% תוך הורדת הריבית. כבר אז סברו נגידים וממשלות כי בכוחם ליצור פריחה כלכלית. שפע הכסף והריבית הנמוכה דחפו את הבורסה לגבהים חסרי תקדים. נשמע מוכר. למזלם של הפוליטיקאים היו אלה שנים של בום טכנולוגי: תעשיית התעופה והרכב שפרצו את שלב הינקות, תעשיית החשמל והטלפון שהמריאו – כל אלה יצרו שפע של מוצרים חדשים שהעלו את פריון התעשייה והוזילו מוצרים. השיפורים הטכנולוגיים ספגו חלק ניכר מהזינוק הפוטנציאלי במחירים. נשמע מוכר.

    בתחילת 1928 נבהל הפד מכמויות הכסף בהם הציף לאורך שנים את המשק, העלה את הריבית באגרסיביות ותרם תרומה נכבדה לחנק הכלכלה. השגשוג המלאכותי החזיק מעמד עד לאוקטובר 1929. בורסת ניו יורק קרסה, משקיעים התאבדו, ובמשך 4 שנים עד 1933 התכווצה תפוקת המשק האמריקאי ביותר מחצי, ההכנסה הפנויה קטנה בכמעט שליש. רבע מהעובדים היו מובטלים והתור בבתי תמחוי התארך.

    תקופות של מיתון כלכלי מלוות את ההיסטוריה הכלכלית מאז ומעולם. מיתונים קודמים בארצות הברית, גם החריפים, הסתיימו תוך שנתיים עד ארבע שנים. הקריסה של 1929 נמשכה למעשה עד סוף מלחמת העולם השנייה. דהיינו, מיתון שארך פי חמישה מאלה שקדמו לו. המיוחד במשבר זה לעומת קודמיו הייתה המעורבות המסיבית של הממשל. התרופה שרקחו הפוליטיקאים בהשראת כלכלנים ''מתקדמים'' היא שגרמה לסיבוכים במחלה ולהעמקתה. הפוליטיקאים שיבשו באופן חסר תקדים בהיסטוריה הכלכלית את מנגנוני השוק ובכך האריכו את ייסורי ההבראה.

    הנשיא הרברט הובר חוסם ייבוא ו"מגן על מקומות עבודה" באמריקה

    נשיא ארצות הברית בזמן פרוץ המשבר היה הרברט הובר, רפובליקני שהעדיף להיות נשיא ש''מטיב עם העם'' ולנקוט בצעדים שיזכו לתשואות באקדמיה ובקרב מצביעים דמוקרטים לקראת בחירות 1933. סיפור מוכר.

    כאז כן עתה, ''הכוחות המתקדמים'' בחברה האמריקאית דרשו להגן על אובדן מקומות עבודה באמריקה בגלל ''יבוא פרוע'', להגן על תעשיינים ולסייע לבעלי החוות שנתקעו עם עודפי כושר ייצור. הובר זיהה הזדמנות פוליטית להילחם בגלובליזציה [אז עדיין לא השתמשו במינוח זה] ולעודד רכישת מוצרים כחול-לבן [סליחה... כחול-אדום] והעביר חוק מכס דרקוני.

    חומות מכס גבוה הוטלו על למעלה מ- 20,000 מוצרי יבוא. הפופוליזם הפוליטי גבר על עצומה של 1,028 הכלכלנים הבכירים בארצות הברית שהזהירו מהמהלך ההרסני. ממשלות אירופה וקנדה (סין לא הייתה קיימת אז כמעצמה) הגיבו במהירות והטילו מכס גבוה על סחורות יצוא אמריקניות. הסחר העולמי שותק והתכווץ. ה''גלובליזציה'' הפסידה... אך יחד עם שיתוק הסחר נבלו גם ניצני היציאה הטבעית מהמיתון שניתן היה לזהות כבר באביב של 1930. המצב התדרדר במהירות: מחירי המוצרים בשוק שצנחו בעקבות המשבר של 1929, זינקו עקב בלימת היבוא, כוח הקנייה של האזרח האמריקני התכווץ, רמת הייצור התעשייתי והחקלאי התדרדרה ומיליוני אמריקנים נוספים מצאו עצמם ללא תעסוקה. הבורסה שאך החלה להתאושש ממשבר 1929 צנחה ב- 20 אחוזים ביום בו חתם הנשיא על חוק המכס החדש. התדרדרות הבורסה נמשכה גם בשנתיים שלאחר מכן.

    הובר גם תמך באיגודים המקצועיים בדרישתם לשמור באופן מלאכותי על שכר גבוה בתעשייה. כך גדלו הוצאות על שכר עבודה בעוד הרווחים הלכו והתכווצו. התוצאה הלא-מפתיעה הייתה שרשרת של פשיטות רגל בתעשייה, בחקלאות ובבנקאות.

    הובר הגביר את מעורבותה של הממשלה בכלכלה בשיעור חסר תקדים. במהלך שנה אחת 1930-1931. גדל חלקה של הממשלה בתוצר [תמ''ג] מ- 16.4 אחוז ל- 21.5 אחוז. סובסידיות נדיבות חולקו, במסגרת ''תכניות הבראה'', לאנשי עסקים ולחוואים שכלל לא נמצאו קונים למוצריהם. במקביל קוצצו מסים ללא קיצוץ מקביל בהוצאות הממשל. שנה לאחר מכן [1932] העלה הפד את הריבית בשיעור חד; והממשל הגביר שוב את מעורבותו במשק: מיסים הועלו חדות, מס ההכנסה ל''עשירים'' הוכפל [המס השולי הגיע ל- 63 אחוזים] ושורה של מיסים חדשים נולדו. המשק האמריקני נחנק משילוב קטלני של מגבלות יבוא ויצוא, ריבית גבוהה, הוצאות ממשלתיות גבוהות ומיסוי מעיק. התוצאות לא אחרו: שיעור האבטלה הממוצע בשנת 1930 עמד על 8.7 אחוז, אך הגיע לשיא כל הזמנים בתחילת 1933: כ- 25 אחוזי אבטלה, כאשר במספר ערים גדולות דווח על שיעור אבטלה שנושק ל- 50 אחוז.

    הנשיא הובר היה רחוק מלהיות ''איש הכלכלה הקפיטליסטית החופשית...'' – מיתוס חסר בסיס שהודבק אליו. למרות צעדיו הפופוליסטים, הנשיא ''החברתי'' הראשון הפסיד בבחירות.

    הנשיא החדש פרנקלין רוזוולט דגל במודל סוציאליסטי – ניהול הכלכלה על ידי המדינה

    פרקלין רוזוולט הדמוקרט נבחר לנשיאות לקראת סוף 1932. רוזוולט קרא במסע הבחירות שלו להחזיר את אמריקה לשורשים: איזון התקציב, קיצוץ בהוצאות הממשלה, הפסקת מעורבות המדינה בכלכלה ועוד. מיד לאחר היבחרו נקט בצעדים הפוכים וזנח את מצעו...

    עם כניסתו של רוזוולט לבית הלבן העמיק המשבר בבורסה ובבנקאות. כצעד מנע הוחלט לסגור את כל הבנקים באופן זמני במסגרת ''חופשה מאורגנת'', תרופה שהייתה גרועה מהמחלה; כאשר נסתיימה ''החופשה'' כ- 2,000 בנקים כלל לא חזרו לפעול...

    חוק חדש אסר על אחזקת זהב וחייב את מכירתו לממשלה במחיר קבוע – הדולר פוחת בכ- 40 אחוז. כל עוד הדולר היה מגובה בזהב, החזיק הבנק המרכזי מטיל זהב כנגד כל דולר במחזור, והפוליטיקאים לא יכלו להדפיס כסף. ההתנתקות אפשרה לפוליטיקאים להדפיס ''עושר'' – כל שנדרש הם נייר ודיו.

    רוזוולט החליט להוציא את אמריקה מהבוץ בעיקר באמצעות הזרמת תקציבי עתק לעבודות ציבוריות. במקביל, אושרו חוקים ''חברתיים'' כגון שכר מינימום שמיד עם הנהגתו הגדיל את האבטלה בקרב השחורים (בשכר החדש לא היה כדאי להעסיק עובדים בעלי תפוקה נמוכה). מצעדי הטרוף שהונהגו, ראוי לציין את הניסיון ל''התאמת היקף הייצור החקלאי'': יבולים הושמדו, ועדרי בקר נשחטו במטרה לצמצם את ההיצע בשוק ולהעלות את מחיר מוצרי החקלאות. במקביל, מיליוני אמריקאים רעבו ללחם... חקלאים גם קיבלו שכר כדי שכלל לא יעבדו. החוואים הגדולים פיטרו עובדים [בעיקר שחורים] וכך זכו לסובסידיות על ויתור גידול תוצרת חקלאית.

    ביורוקרטיה ממשלתית ענפה הוקמה במסגרת רשויות וסוכנויות פדראליות. הרשות להבראה כלכלית לאומית [NRA] קבעה חוקי מסחר, פיקחה על מחירים, הגבילה שעות עבודה, אסרה עבודת לילה (כדי שמעסיקים ישכרו יותר עובדים), כפתה העלאות שכר ואפילו את שיעור הרווח המותר. תקציב רשות זו היה עצום והגיע ל- 5 אחוז מהתמ''ג באותה שנה. למעשה, רוב ענפי התעשייה חויבו להפוך לחלק מקרטלים מפוקחים. הביורוקרטיה ירדה לרמה של תקני ייצור לחזיות ולרצועות לכלבים, שיטות הפצה ועוד... המטרה הייתה ''כלכלה מתוכננת'' – הפיכת התעשייה האמריקנית לרשת של קרטלים ומונופולים בפיקוח פקידי המדינה. אלפי שוטרים רדפו סוחרים ויצרנים שמכרו מתחת למחיר המינימום, או העסיקו עובדים במשמרות לילה. חברות הענק האמריקאיות שיתפו פעולה מתוך תקווה לשלוט בקרטלים שהממשל מקים. המס השולי הועלה עד ל- 90% ועלויות ניהול עסק צמחו בכ- 40 אחוז. החבל התהדק על צוואר הכלכלה המקרטעת והתפוקה התעשייתית צנחה ב- 25 אחוזים נוספים.

    רשויות פדראליות חדשות התערבו בכלכלה בסגנון שהיה מקובל במדינות דיקטטוריות וקומוניסטיות באותה עת [ראש ה- NRA היה ג'ונסון יוז אוהד מושבע של הדיקטאטור האיטלקי מוסוליני]. למזלה של אמריקה, מאות אלפי סוחרים ויצרנים הפכו ל''עבריינים'', בעטו בחוק, עבדו ב''שחור'', רימו ושיחדו פקידי רשויות. מערכת החוק לא עמדה בעשרות אלפי הדוחות שנרשמו לעבריינים. רוזוולט כינה זאת כ''משבר ציות''. בית המשפט העליון ביטל את החוק ונראה שאפילו רוזוולט נשם לרווחה וירד בסולם שהוגש לו...

    חלוקת כסף ממשלתי, ופרויקטים ציבוריים הזויים – השמאל והאקדמיה מריעים עד היום

    רשות העבודות הציבוריות [CWA] עסקה בעבודות יזומות ולמעשה חילקה כסף למיליוני אמריקנים תמורת ''תפוקה'' הזויה ומיותרת, כאשר רוב התקציבים בכלל מימנו את שכר עובדי הרשות...

    ''רשות עמק טנסי'' מקובלת כדוגמה לפרויקט תשתית ממשלתי ''חיובי''. מטרתו הייתה למנוע שיטפונות, לייצר חשמל הידרו-אלקטרי ולפתח את השיט המסחרי בנהר. וכמובן, ליצור מקומות עבודה באזור מוכה אבטלה. הפרויקט זכה ליחסי ציבור שקיבעו אותו בתודעה העולמית כמופת להתערבות ממשלתית ראויה.

    עשרות תחנות כוח הידרו-אלקטריות פרטיות פעלו על נהר הטנסי מאז המצאת החשמל. החשמל הממשלתי של רשות עמק טנסי היה כמובן יקר והפיתרון הפוליטי המקובל היה הפיכתו למונופול. לפיכך, נדרשה הממשלה להשקעה נוספת לרכישת כל חברות החשמל הפרטיות על הטנסי. ליתר ביטחון, גם נאסרה תחרות על ייצור חשמל על ידי יצרנים פרטיים... הסתבר ש- 85% מהחשמל של הרשות יוצר לבסוף מפחם ומיעוטו מסכרים הידרו-אלקטריים. נתיב השיט שנוצר שימש בעיקר את דוברות הפחם שמזין את תחנות הכוח... גם עניין מניעת השיטפונות היה מבדח למדי. מהנדסי הצבא שתכננו את הפרויקט טענו שאחת ל-500 שנה צפויה הצפה של כ- 2.5 מיליון דונם סביב הנהר. הם פתרו את הבעיה... על ידי הצפה קבועה של כ- 4 מיליון דונם בצורה של אגמים מלאכותיים... אבל הריבית השנתית על חובות רשות עמק טנסי הייתה גדולה פי חמישה מנזקי השיטפונות שרצו למנוע...

    עשר שנים של ניהול הכלכלה על ידי המדינה חלפו – אבל הכלכלה עדיין קורסת

    כמעט עשור חלף מאז תחילת צעדי ''ההבראה'' של הובר ורוזוולט ובשנת 1938 שוב קרסה הבורסה בכ- 50 אחוז ושיעור האבטלה עמד על כ- 19%. רוזוולט יצר למעשה מיתון כלכלי בתוך משבר קיים.

    הנושא הפחות מדובר על תקופת כהונתו הארוכה של רוזוולט היה אווירת העוינות לעסקים שאותה ליבה בארצות הברית. רוזוולט ראה את אנשי העסקים כמעמד מלוכה מודרני והאשים אותם תכופות במשבר הכלכלי המתמשך וכמכשול בדרך להתאוששות הכלכלה. המס השולי שהגיע בתקופת הובר ל-63 אחוז החוויר לעומת מדרגת המס הגבוהה של רוזוולט – 90 אחוז. הממשלה, הלאימה למעשה את כל ההכנסה למי שהרוויח מעל 100,000 דולר לשנה.

    העוינות נקלטה היטב בחוגים רבים על רקע השמש הקומוניסטית שזהרה ממזרח [פשעי סטאלין ומיליוני האזרחים הרוסיים שקיפחו חייהם טרם נודעו], הסוציאליזם קסם לרבים מהאינטלקטואלים האמריקנים. כל חקיקה שהגבירה את הרגולציה, הגדילה מיסוי על חברות ותמכה באיגודים המקצועיים התקבלה בברכה. הוקמה ''הרשות ליחסי עבודה'' שהגדילה את כוחם של איגודי העובדים. שביתות, מצור על מפעלים, אלימות נגד מפרי שביתה, וכפיית חברות באיגוד המקצועי.

    פריון הייצור של העובד האמריקני הוכה קשות דווקא בימים קריטיים.

    התקציבים שהממשל החרים מהמערכת הכלכלית ''הושקעו'' בעבודות חסרות ערך כלכלי ומוטות פוליטית. הביורוקרטיה החדשה הכבדה הקיזה מהיזמים, באמצעות מיסוי כבד, את ההון הנדרש להשקעות חדשות, ליצירת מקומות עבודה ולהתנעה מחדש של הכלכלה. התקציבים הציבוריים הענקיים נתנו בידי הממשל כלי אדיר לצבירת כוח פוליטי. רוב התקציבים חולקו למדינות מפתח שהתנודדו בתמיכתם במפלגה הדמוקרטית. מדינות דמוקרטיות מסורתיות שכבר היו ב''כיס'' של רוזוולט זכו לתמיכה מועטה.

    האם מלחמת העולם "הוציאה את אמריקה מהמשבר"?

    12 שנים לאחר פרוץ המשבר של 1929 האבטלה עמדה עדיין על 19 אחוזים. המשבר הכלכלי הסתיים למעשה רק לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר אנשי עסקים שוב חשו בנוח ליזום השקעות. המלחמה לא ''הוציאה'' את אמריקה מהמשבר כפי שנוטים לחשוב וגם לא הבחישה של רוזוולט בכלכלה. כל ההון הזמין במשק גויס לייצור המלחמתי במקום להרחבת ייצור מוצרי צריכה ותשתית. המלחמה הקטינה את האבטלה כי עשרות מיליוני אמריקאים גויסו לטובת המערכה ב''שכר עבודה'' זעום... סיגריות לאקי סטרייק ומנות קרב... כך גם מיליוני העובדים שגויסו בעורף לייצור הצבאי. מלחמה לא עוזרת לכלכלה כפי שרעידת אדמה או שריפה לא מייצרים צמיחה. המלחמה כילתה משאבים וקיפחה חייהם של מיליוני צעירים שהיו יכולים לתרום את מיטב שנותיהם הפוריות [כלכלית] לצמיחת המשק. כושר העבודה של מיליונים אחרים שנותרו נכים נפגע.

    רוזוולט כיהן 4 קדנציות כנשיא. הציבור האמריקני נתן אמון ברטוריקה שראתה בהתערבות ממשלתית מסיבית בכלכלה את הפיתרון שמעבר לפינה. הציבור גם קנה שהאשמה ברודפי הבצע. כאשר התערער אמון הציבור במדיניותו הכלכלית פרצה מלחמת העולם, ובצדק, לא הוחלפו הסוסים.

    אמריקה מתאוששת

    לאחר המלחמה הוסרו מגבלות הסחר והמכס. המסחר הבינלאומי פרח מחדש. הממשל החדש של הנשיא טרומן נטש את דרך העוינות לעסקים. ההשקעות הפרטיות הרקיעו שחקים ואמריקה זכתה לבום כלכלי. המשבר של 1929 הסתיים סופית רק כמעט שני עשורים לאחר שפרץ.

    תוכניותיו הכלכליות של רוזוולט נכשלו. נראה ש''טראסט המוחות'' שגייס רוזוולט כלל לא התכוון ''להוציא את אמריקה מהמיתון'', אלא מטרתו הראשונית הייתה לבנות כלכלה מתוכננת לפי הדגם שנראה אז כמוצלח ומתקדם – הדגם הסובייטי והדגם של מוסוליני באיטליה הפאשיסטית. הם כמובן חשבו שאידיאולוגיה זו תפתור את בעיית המשבר הכלכלי.

    רוב ההיסטוריונים באקדמיה האמריקאית חשים עוינות, כמעט אינסטינקטיבית, לקפיטליזם ולשוק החופשי. לכן, טופח במשך דורות המיתוס שרוזוולט ''הוציא'' את אמריקה מהמשבר הכבד אליו נקלע בגלל קפיטליזם ''שלוח-רסן''. מיתוס חסר בסיס זה מצוטט לאחרונה גם בתקשורת הישראלית. לא הקפיטליזם והשוק החופשי גרמו לקריסה של 1929 ולמשבר העמוק שנמשך לפחות 12 שנים לאחר מכן. ולא הבחישה הממשלתית והפוליטיקאים הביאו את הישועה. המשבר צריך להיות תמרור אזהרה וציון דרך בהיסטוריה הכלכלית של העולם ככשל הטראגי הבולט ביותר של מעורבות פוליטיקאים בכלכלה. ממשלה או בנק מרכזי לא יכולים ''להבריא'' כלכלה – הם הבעיה.

    "משבר הקורונה" מחזיר לכותרות את המיתוסים של 1929. האמונה שממשלה ובנק מרכזי מסוגלים ליצור עושר באמצעות הדפסת כסף וחלוקתו נטועים עמוק ב-DNA הכלכלי והפוליטי. קל פוליטית להתפתות, צריך רק גלילי נייר וחביות דיו כדי להזין את ה"מדפסות" של בנק ישראל.

    כלכלנים של משרד האוצר שמתראיינים בערוצים השונים מתפתלים כבר בתחילת הריאיון מול לחץ המראיין שמקשה: "מדוע האוצר טרם התחיל להזרים כסף?", ו"למה כל כך מעט?".

    לצערנו, המיתוסים של 1929 נטועים עמוק בתודעה הפוליטית והאקדמית – אין בעולם מנהיגות שתפעל אחרת. ראשי הממשלה ושרי האוצר שכיהנו במשבר 2008 – 2010 היו אהוד אולמרט ורוני בראון, בנימין נתניהו ויובל שטייניץ – הם גברו על הלחצים לנהוג כמו "בכל העולם". בשבועות האחרונים ביבי ביטל את מורשת שר האוצר נתניהו של 2003.

    ממשלת גנץ-נתניהו, ובוודאי שכל הרכב ממשלתי פוטנציאלי אחר מהאופוזיציה, צועדים בעקבות ה"ניו דיל" של הנשיא רוזוולט ואין סיבה לצפות לתוצאות שונות – קריסה מתמשכת לאורך שנים. מדהים איך "הימין הכלכלי" אימץ לחלוטין את האידיאולוגיה של "השמאל הכלכלי".

    מוטי היינריך

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

  5. "הגל הראשון", "הגל השני" – ההיסטוריה מלמדת שהאסון הכלכלי לפנינו. צריך מזל.

    ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה אמר: "אפשר לסמוך על האמריקאים שלבסוף יעשו את הדבר הנכון, אבל לא לפני שינסו כל דבר אחר".

    אני לא מכיר שום מקרה בו ממשלה בישראל (והמומחים שמשרתים אותה) "עשתה את הדבר הנכון" לפני שניסתה כל דבר אחר. זה אמור לגבי כל תחום שבו נוצר "מצב קטסטרופלי". הם לא הפסיקו את הוויסות במחירי מניות הבנקים [שגרר את קריסת מערכת הבנקאות בישראל]. הם לא גייסו מילואים לפני מלחמת יום כיפור. הם לא הפסיקו את כניסת "מהגרי עבודה" דרך הגבול עם מצרים. הם לא התחילו במבצע "חומת מגן" בשטחי יו"ש לפני שמאות ישראלים נרצחו בפיגועים של מחבלים משטחי יו"ש.

    דוגמה אחרת היא תקופת "הניוד המנוהל של שער החליפין" [בנק ישראל קבע את שערי מטבע החוץ]. למעשה היה מדובר בפיחות ממושך של שער החליפין בתקופה של אינפלציה שבשיאה הגיעה לעשרות אחוזים בחודש (מאות אחוזים בשנה). הסחרור הזה נמשך בגלל הסכם תוספת היוקר. פיחות המטבע הביא לעליית מחירים. זה הביא לעלייה נומינלית בשכר ושוב פיחות של המטבע. הממשלה דאז לא הייתה מוכנה לנקוט בצעד "חד פעמי" שיגרום למיתון במקביל לביטול הסכם תוספת היוקר. כך זה נמשך עד ששיעור האינפלציה הגיע לכ-30 אחוזים בחודש והיה ברור שהמשך התהליך הזה יביא לשיתוק הפעילות הכלכלית.

    2560

    כיום הממשלה (והמומחים שלה) מקיימת "סגר מנוהל" (במקום סגר כללי). לא צריך להיות מומחה לבריאות הציבור שמקשקש מדי יום בערוצי הטלוויזיה, כדי לדעת שבמצב הנוכחי שהגענו אליו, "סגר מנוהל" יסתיים בסגר כללי כאשר ממילא הפעילות הכלכלית תשותק כשהציבור (לפחות חלק גדול ממנו) יחליט "להסתגר" (לא לשלוח ילדים למוסדות חינוך, לא לצאת לקניות, לא לצאת לנפוש ועוד). כמו הפיחות המנוהל כך הסגר המנוהל נועדו "להרוויח זמן" לממשלה לפני שתאלץ "לעשות את הדבר הנכון". שיהיה בהצלחה.

    הגל השני פחות חמור מהגל הראשון - באמת !?

    כתבים מדווחים לציבור (את מה שמזינים אותם) הרבו לציין שמספר החולים המונשמים היה "נמוך". למשל בתקופה 9 ביוני עד סוף יוני היו כ-24 חולים. אז התחילה עלייה במספר החולים המונשמים. עם מספר כזה נמוך של חולים מונשמים, מדוע מספר הנפטרים בחודש שבין 9 ביוני ל- 8 ביולי היה 45. כל מונשם מת פעמיים? מדוע אין מדווחים על שיעור הנפטרים כעת מבין החולים המונשמים?

    סביר להניח "שהירידה" במספר החולים המונשמים (עד כה) נגרמה בגלל שמתחילים להנשים חולים רק כאשר ממילא יש סיכוי גבוה שלא ישרדו את המחלה. לא רק זאת אלא שהמונשמים שוהים פחות זמן בבתי חולים כיוון שהם נפטרים מהר יותר.

    יש הסבר אחר?

    עוד יש לציין כי מספר המאושפזים בבתי חולים קטן משמעותית ביחס למספר החולים המאומתים. מדוע? כיוון שיש יותר חולים "קלים"? או ששינו את "תנאי הקבלה" לבתי חולים. כלומר, שולחים חולים "הביתה" ואומרים להם לבוא לבית חולים רק כאשר הם "ממש חולים". והם באים. מדוע? כיוון שבזמן שהם שוהים כחולים "קלים" בבית, חלק מהם הופכים לחולים שמוכנים לקבלם בבתי חולים. לכן מספר החולים המאושפזים בבתי חולים מתחיל לעלות "בקצב מדאיג". (נעיר פה, שבגלל שיקולים כלכליים, בתי חולים מעדיפים שחולים ישהו יותר זמן בבית כדי שלא יצטרכו "לפנות מקום" עבורם).

    ככל שיותר חולים מאומתים שוהים בבית (ולא בבית חולים או במלונית) הם מדביקים יותר אנשים בסביבה שלהם. כלומר, זהו תהליך שמתבדר כלפי מעלה ונראה שאנו כבר נמצאים בעיצומו. מכאן הצורך ב"סגר מנוהל" וחוזר חלילה. אלא אם יקרה נס, פשוטו כמשמעו, "הסגר המנוהל" יהפוך בזבנג לסגר-סגר. לזה תהיינה השלכות כלכליות.

    ניפוץ המודל הכלכלי

    מה יקרה לתזרים המזומנים של גופים פנסיונים וחיסכון לטווח ארוך? מה יקרה לתשלומי פירעון משכנתאות? מה יקרה להסכמי אשראי למימון קניית רכב ואפילו קניית טלפונים חכמים [שנרכשו בתשלומים]? מדובר בהסכמי אשראי לטווח ארוך.

    לא צריך להתפלא שבנק ישראל מתחיל לקנות אג"ח של חברות. תזרים מזומנים שלילי של גופי חיסכון [אלה שנותנים לנו הלוואות] עלול להפוך אותם למוכרים של נכסים פיננסיים. אנשים שלא מקבלים משכורת לא יכולים לשלם עבור "אחזקת רכב" [או ליסינג]. ועוד.

    הבלגן ילך ויחריף ככל שהממשלה תאריך את הזמן שבו היא מעדיפה "סגר מנוהל" כדי לא "לפגוע בכלכלה". היינו "בסרט הזה". אולי יקרה נס והפעם יהיה לו סוף טוב.

    "המודל הכלכלי" הנוכחי בישראל (ובמדינות המערב") מבוסס על הכנסות נמוכות יחסית לחלק גדול של המועסקים, ומימון צריכה על ידם באמצעות אשראי לטווח קצר וארוך.

    אשראי שנפרע לאורך זמן מההכנסות שלהם. ההנחה של המתווכים הפיננסיים [בנקים לדוגמה] היא שאין סיכון באשראי כזה כיוון שהוא ניתן לציבור גדול ומהווה שיעור סביר מכלל ההכנסות שלהם.

    מהי ההנחה הסמויה-גלויה במודל זה? שלא יכולה להיות ירידה גדולה במספר המועסקים במשק. לכן הם יכולים לממן חלק משמעותי מהצריכה שלהם על ידי אשראי.

    נזכיר פה כי בשנים שלפני שנת 2008 – הצדיקו בארה"ב מתן משכנתאות לקניית בתים ללא התייחסות להכנסה השוטפת של הלווים בהנחה שמחירי בתים "אינם יורדים". לא ישלמו? ניקח להם את הבית ונמכור אותו (נגלגל את המשכנתא ללווה אחר).

    זה מה שקורה כאשר מודל כלכלי מבוסס על הנחה "שלא יכול לקרות". שיהיה בהצלחה בפעם זו.

    דר' שמואל גולדמן
    מנהל קרן נאמנות "למשקיע"

    הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר